לשאוף לנשוף

המון אמהות עם ילדים בעגלה היו שם אתמול. מדהים אותי עד כמה אמהות ועגלות היו שקופים בעיניי עד לפני שמונה חודשים (וקצת) וכמה כאלה יש עכשיו. פתאום אני גם מתעצבנת, מתעצבנת ממש, על אנשים שיש להם שתי רגליים בריאות ולא משתמשים במדרגות הנעות, רבאק, לא ביקשתי שתטפסו ברגל, אבל למה לתפוס מעליות? ולמה המדינה המזוינת הזאת כל כך לא ידידותית לנכים? מה קרה? אסור לאדם עם כיסא גלגלים ללכת למסעדה? לא, כי פשוט רוב המסעדות לא ערוכות לזה. אפילו באורנה ואלה, שמתנאים בתו החברתי, אין איך להכניס עגלה בלי עזרה, "אבל אפשר להיכנס מסביב." אמרה לי המארחת בחמיצות, "באמת? כי אם אני לא טועה מסביב יש שלוש מדרגות." עניתי לה בחמיצות לא פחותה. אבל שוב נסחפתי, אוף!

בשנה שעברה, כשטיילתי בין הדוכנים, פעם עם אימא שלי, ופעם עם רוניבק ורוניגלבפיש ופעם לבד דמיינתי איך בשנה הבאה אני כבר אבוא לשבוע הספר עם התינוקת שלי, והשנה זה קרה. בהתחלה הדיווה הסכימה לשבת בעגלה ולנפנף לקהל המעריצים (אני כבר מתחילה לפחד שבקרוב היא תתחיל להזיז את היד כמו מלכת אנגליה, הפלרטטנית הקטנטנה) וכשנמאס לה עברנו למנשא, מה שהקל עליה את המגע עם המעריצים, יותר בגובה העיניים.

זה היה שונה הפעם, לא התעכבתי בדוכנים, כי קשה לגשת קרוב עם עגלה, ובמקום בערך 20 ספרים בשנה שעברה השנה קניתי רק שלושה, שניים מתוכם לטלולה,  אבל איכשהו זה קצת היה חלום שהתגשם. הנה אני והבת שלי בשבוע הספר, והיא הרבה יותר מעולה מכפי שדמיינתי אותה, איך שווה.