לשאוף לנשוף

ראיתי איזה תוכנית שעוסקת במגדר, בהנחייתם של קרן נויבך ואילון זרמון, שהיגג שם בקולו העמוק והבוטח, ופתאום נורא התחשק לי גבר כזה. מין פרסומאי מלוקק שיודע לדבר כמו שצריך, שיוציא אותי לאיזה מקום נורא נורא יקר ויעשה לי גוד טיים. זה מה שבא לי, אני רוצה להיות פוסטמה קטנה ומתפעלת, שלא מחליטה שום דבר - לא לאן לצאת, לא מה להזמין, ואם כבר, שיקח אותי לשופינג ושגם יחליט בשבילי מה לקנות.

טוב, אתם מכירים אותי כבר איזה יומיים ואתם בטח יודעים שהדחף הזה לגמרי לא נורמלי במקרה שלי. כי מה פתאום שאני אתן למישהו להחליט מה אני אוכלת? או לשלם עליי? (חוץ מאוריאל, אבל זה כי הוא ערבי עקשן, ואני עם כאלה לא יכולה להתווכח) ונניח שלערב אחד הייתי מתגברת על הדחף הווכחני שלי ומתנהגת כמו אישה קטנה וחמודה, אני הרי הכי לא חומר לדייטינג עם פרסומאים, כאילו, צורה לי. אבל זה לא מנע ממני לפנטז על הבילוי האנין וכל זה, וכמובן שזה קצת הטריד אותי, מה לי ולפנטזיות על גבר עשיר שיעשה לי גוד טיים, מה נהיה ממני?

אבל נראה לי שהבנתי מה הקטע: אני רוצה להסיר מעליי אחריות. אני פתאום אישה נורא נורא נורא אחראית, יש המון החלטות - החל מהאם לנסות חיתולי בד וכלה באיזה משפחתון לרשום לשנה הבאה ואיך אני מגדילה את ההכנסות שלי, כי בטח מתישהו היא תצטרך יישור שיניים או אלוהים יודע מה עוד, וזה מעייף. אלה דברים של גדולים, ובזה, בניגוד לחלוקת הנטל בטיפול, אני באמת לבד - מה שאני אחליט כולם יקבלו, אבל אני צריכה להחליט. אז אולי, רק ערב אחד, איזה אילון זרמון כזה יחליט בשבילי, זו תהיה כזאת הקלה.

בתנאי שהוא לא יזמין לי שרימפס, המרקם מגעיל אותי קצת. וגם לא אויסטרים, כי אני לא לסבית.

השבוע אכלתי במסעדה אתיופית. היה נורא. אני לא יודעת אם היה נורא כי האוכל האתיופי לא לטעמי, או בגלל שהמסעדה שאכלתי בה לא טובה, וכבר כתוב לי בראש כתב אשמה חריף נגד האוכל, אבל אני לא אכתוב אותו כי לא נעים לי. זה קטע של גזענות הפוכה, כי על אוכל מזרח אירופאי מותר להגיד הכול, מסכנים הגפליטעפישים כמה הם חטפו, וכמה פעמים שמעתי כבר שהחמין נראה אותו דבר כשהוא נכנס וכשהוא יוצא? אבל זה מותר, כי אשכנזים מספיק חזקים כדי לשאת בחיבה בדיחות על האוכל שלהם, אבל כל אמירה שממנה משתמע שהאוכל האתיופי איום ונורא תתייג אותי כגזענית.

דברים ששמעתי בפדיקור:

ביום ראשון, כשהודיעו ברדיו על מותו של טומי לפיד, או על הלוויה שלו, הספר ללקוחה:

הספר: ימח שמו וזכרו, איך קיצוני היה, איך היה שונא את כל הדתיים.

הלקוחה: כן, אבל הבן שלו מה זה חמוד.

ובבניין ציון וכו'.