הנה אני, מריקה בעליצות לבאר שאני שותה ממנה באותה עליצות, אבל פעם קראתי שאחת הדרכים היעילות ביותר להסיר כתם שזה עתה נוצר על בגד היא לירוק עליו. האנזימים שברוק יכולים לפרק כמעט כל דבר.
אחרי שנה וחודשיים של בלוגינג נמרץ, אני חושבת ששוב הגיע הזמן לעסוק קצת במטא-בלוגינג, או אולי אפילו במטא-אינטרנט, אני הרי אוהבת לכוון גבוה.
התחלתי לכתוב אשכרה מתוך צורך, בחיי, כאב לי בנשמה, ואינדי החליטה שככה יתייצרו להם טקסטים. התייצרו. אתמול מישהי ביקשה ממני לינק למשהו שכתבתי, ובלי כוונה נפלתי על הפוסט הזה. יהיה שחצני להגיד שנפעמתי מאיכות הכתיבה? אז יהיה שחצני, זה כתוב בנזונה. בקושי היה כאן קהל, וזה איפשר איזושהי קאמריות שאבדה. פסדר, לכל דבר יש מחיר כנראה. אבל העיון בטקסטים ישנים של עצמי (בחיי שזה שיא היוהרה, לקרוא את עצמי לאחור, שוין) איפשר לי למקד כמה דברים שמפריעים לי כאן, לא שאני מתכוונת לעשות משהו בנוגע אליהם, או שאפשר לעשות משהו בנוגע אליהם, אבל גם מיקוד זה בסדר.
פוסטים סתומים
היה על זה דיון בתגובות לפני כמה ימים, אבל אני מרשה לעצמי לחזור על עצמי. כן כן, אני יודעת, כל אחד כותב מה שבזין שלו כאן, אבל במקום שבו לכל אחד מותר לכתוב מה שבזין שלו, לי מותר להגיב איך שבזין שלי. מה הרעיון בלכתוב פוסט שרק את\ה מבינים, ואולי מקסימום המישהו שהפוסט הזה נועד אליו? כמה פחדנות יש באי עמידה מאחורי המילים שלך? או כמה אווילות יש במחשבה שמה שלא ברור חייב להיות "עמוק" יותר?
עכשיו יבואו אלה שיגידו, "אבל רוצים להתבטא", ואני אומרת, לא, אתם לא רוצים להתבטא, אתם רוצים לתקשר. לו רציתם להתבטא הייתם קונים בלוק כתיבה, או פותחים מסמך וורד. מה שאנחנו עושים כאן זו תקשורת, ואין שום דבר עמוק או נעלה בתקשורת שלא מוכנה להתחייב אפילו לעצמה.
התכתבות באמצעות פוסטים
הנה משהו שחטאתי בו, ובגדול. זו מניפולציה כל-כך זולה, כל-כך פחדנית, כל-כך עלובה, שקשה לי לסלוח לעצמי על הפעמים בהן עשיתי את זה, ועל הפעמים שאני עוד אעשה את זה. ולמה אני אעשה את זה שוב? כי זה קל בצורה מחפירה. תקרא, תקרא יאבנזונה כמה אני סובלת בגללך! תקרא איך טוב לי בלעדיך. תקראי איך הניסיונות שלך לסכסך לא הצליחו. תראו איך אני מתגברת יפה.
הפער בין החיים לכתיבה מצטמצם, ונורא קל להגיד כאן דברים שאין לנו אומץ להגיד ישירות. ויודעים מה? אולי דברים שאין לנו אומץ להגיד, לא ראוי שיאמרו, ואם יאמרו, לא כאן, לא בפומביות הזו.
המגיבים המחבקים באוטומט
כשפרסמתי את הסיפור הראשון שלי באינטרנט, בפורום "מהמגירה לדיסק" של יואל, קיבלתי המון תגובות אוהדות, ותגובה אחת איומה. מי שכתב את התגובה האיומה היה יאיר לא-לפרסום, הוא היחיד שאני זוכרת את שמו. אחר כך כתבתי בעוד מקומות. הייתי רוצה להגיד שהתרגלתי לתגובות מרושעות, אבל זה לא יהיה נכון, מה שלמדתי הוא שכל הרוע לא קשור אלי, אבל מה? גם כל הטוב שמורעף לא קשור אלי. בשביל רוב הקוראים אני לא יותר מאשר דמות בדויה, וזה בסדר גמור. כשאתם מזדהים אתי, אתם מזדהים עם עצמכם. כשאתם כועסים עלי, אתם כועסים על היבלת שלכם שאני דרכתי עליה. אני רק הטריגר כאן.
הבעיה מתחילה כשלוקחים את התגובות ממש ברצינות. האמת? כשכתבתי את הפוסט הזה, התגובות מאוד נגעו ללבי, אבל הן נגעו בגלל שאני הייתי במצב של עצבים פעורים לגמרי לעולם, כשכל גילוי של אמפטיה גרם לי התרגשות בלתי נסבלת. אבל כשאני חושבת על זה בהיגיון, כמה בלוגרים יש כאן שממש אכפת לי מהם? כאלה שאם יוודע לי שקרה להם משהו אני באמת אצטער? מתי מעט, ורובם המוחלט מהווה חלק מחיי האמיתיים. אולי אני חסרת לב, או אולי אני מודעת למגבלות המדיה.
אבל יש בזה גם משהו מאוד מסוכן, ביחוד לאנשים שתפיסת המציאות שלהם רעועה. כותבים כאן כמה אנשים מאוד מופרעים, אבל לא משנה כמה הם מופרעים, תמיד יהיו את אלה שיגידו להם, "אתם נהדרים כמו שאתם, אל תשתנו, אתם עשר, זה העולם שחרא". עכשיו, אדם בעל מנגנון סינון סביר יודע מתי הוא מפשל, אבל יש אנשים שלוקחים את התגובות האלה ברצינות, והם נשארים תקועים באותו מקום רק כי מישהו, שבאמת לא אכפת לו מהם, אמר להם שהם בסדר, זה העולם שחרא.
אנשים שמפזרים אהבה בזול
הנה משהו שאני מקווה שאני לא חוטאת בו - כל הצהרות ה"אני אוהבת אותך", שמגיעות כל כך בקלות, בין אנשים שבכלל לא מכירים אחד את השני מעבר לבלוג. סליחה לא? אני לא חושבת שמישהו שלא מכיר אותי יכול לאהוב אותי (בעצם, טוב, לא משנה), ובזוי בעיני, כן, בזוי, שמישהו יבוא ויגיד לי את המילים האלה כל כך בקלות. אהבה היא רגש כל כך עמוק ומכריע, וכאן היא מפוזרת כמו דשן בשדות. כמה אפשר לזלזל במילה הזו, או לא לדעת אהבה מה היא, כדי לצאת בהצהרות אהבה בשני זוזים?
קוראים שלא מבינים את ההבדל בין הכתיבה לחיים
לפני זמן מה קיבלתי מייל מקורא, במייל היה שיר, שהיה אמור כנראה להחמיא לי, אבל הוא הבהיל. היה שם ניתוח של האישיות שלי, שכל קשר בינו ובין המציאות, אפילו לא היה קלוש. יש כאן אנשים שחיים באיזושהי אשליה שהם מכירים אותי. ובכן, צר לי, היחידים שמכירים אותי הם אנשים שנמצאים בחיי מעבר למילים הכתובות. אנשים ששוגים באשלייה שהם יודעים מי אני על סמך המידע שאני מספקת, עושים את זה על אחריותם. אני מאוד נהנית מזה שיש לי קוראים, אני מאוד נהנית מהתגובות, אבל החיים שלי הם במקום אחר
נו, אז הבטחתי עשרה דברים, תתבעו אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
