ימי סופה"ש שלפני שבועות ושבועות עצמו עברו עלינו בתענוגים הרבה. היה נורא כיף - טלולה מתחילה להפוך לבן אדם קטן ומעולה, עם חוש הומור (קצת ילדותי, מודה) ואיכשהו היא מצליחה לשדר מה היא רוצה - כשאפילו אישה קשת הבנה כמוני יכולה להבין שאם היא מושכת לי בחולצה היא רוצה לינוק - מה שהופך הכול להרבה יותר פשוט. הקצב של הדברים מדהים אותי: יום אחד היא פחדה לעבור את המסילה של דלת ההזזה בין הסלון לחצר והתלוננה עד שמישהו הרים אותה, ולמחרת עברה את זה לבד, בלי לזכור שהייתה עם זה בעיה אי פעם.
תקופת חרדת הזרים שלה מאוד מינורית - היא עדיין מחייכת לכולם, אבל כבר לא אוהבת שאנשים שהיא לא מכירה מחזיקים אותה בידיים, ואם זה קורה, אז היא בקשר עין רצוף עם בני המשפחה. סוף סוף היא גם מתחילה לגלות העדפה כלשהי לטובתי, זאת אומרת, אם אני מתרחקת לה היא מואילה בטובה לפלוט איזה "אוי!" קטן, כנראה כדי שאני ארגיש טוב עם עצמי, והיא מקשקשת במרץ ובאינטונציה כמו דיבורית, מה שמאפשר לנהל איתה שיחות בשפתה.
אבל אתמול, אחרי כמה ימים של דבש ומרשמלו שוב הרגשתי חנוקה. כשניסיתי להבין למה, הבנתי שזה היה כי היא לא התנהגה איך שאני ציפיתי שהיא תתנהג - בד"כ אחרי שיעור שחייה (היא כבר צוללת! ואיך לעזאזל הזעיקים האלה יודעים לעצום עיניים לפני שמצלילים אותם? זה ממש מדהים.) היא נרדמת לאיזה שעתיים, ואתמול היא נרדמה לחצי שעה וזהו. אחר כך כל פעם מחדש היא סימנה שהיא עייפה, וכל פעם עברנו את כל הטקס: לרדת מהבית של ההורים לבית שלנו, לינוק קצת, אגודל לפה ולמיטה, ובכל פעם שהיא הייתה מגיעה למיטה, אופסי! קופצת כמו חדשה ודורשת שאני מייד אוציא אותה משם. בפעם השלישית שזה קרה התחלתי לתהות איפה סוכנות האימוץ הקרובה למקום מגוריי ומה מחיר השוק של ילדה מהממת עם עודפי מרץ.
אבל אז נהגתי בבגרות (חי חי) ובאחריות (חה חה) ואמרתי שאו-קי, היא לא רוצה לישון. אני יכולה להתעצבן או אני יכולה לחשוב מה עושים. נשכבנו במיטה שלי, אני קראתי והיא שיחקה במשך שלושת רבעי שעה בשקית ריקה של מגבונים, ופתאום הכול היה בסדר.
השאלה היא איך אני מוצאת בעצמי את היכולת הזאת ללכת צעד לאחור ולראות מה עושים במצב הקיים, במקום להרגיש מקופחת בגלל מה שאמור היה להיות ולא קורה עכשיו. לא, אין לי תשובה, אני פשוט מקווה לזכור שגם זו אופציה, זה הכול.
ודבר מה חשוב: בינתיים מסתמן שהמשקה האהוב עליה הוא מים, והמאכל האהוב נעלי קרוקס. אני לא יודעת מה מפריע לאימא שלי יותר, לראות את טליה לועסת לה את הנעליים, או זה שהיא נאלצת אחר כך ללכת בנעליים מכוסות ריר. ולא, אין איך להרחיק אותה מהקרוקס, היא אוהבת קרוקס כמעט כמו שהיא אוהבת עיתונים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
