לשאוף לנשוף

קודם כל, התנצלות מעומק לב, בחיי, בפני המנויים שלי. מה שקרה הוא שאתמול גיליתי את אפשרות חלוקת הפוסטים לפי קטגוריות, ומאז אני משתעשעת נמרצות בצעצוע הזה. תוך כדי שעשוע, לא ברור לי איך, המערכת הוציאה הודעות על כאילו פוסטים חדשים, שלא נכתבו כלל. באמת מתנצלת, אבל נו, הנה אני משתמשת בזה למעבר לנושא הבא -

בשבוע שעבר נתתי אישור לבתדוד ש' לקרוא כאן (כולם לעשות שלום לש'), כשהיא התחילה לקרוא היא שאלה, "תגידי, אם אני עושה עליך מנוי, את מרוויחה על זה כסף?", עניתי שלא, ואז היא אמרה, "חבל, יכול להיות רעיון טוב, לא, בעצם, לכי תדעי מה זה יעשה לכתיבה". בהתחלה ביטלתי את הרעיון, כי חשבתי לעצמי שאני הרי מאוד מודעת לזה שזו כתיבה לקהל וכאלה, אבל כשחשבתי על זה לעומק, באמת הסתקרנתי לדעת איך הכתיבה שלי הייתה משתנה לו הייתי מרוויחה כסף מהמנויים. אני מניחה שכמויות הסקס, הסמים וה-gore היו עולים פלאים, והביקורות הספרותיות, או ביקורות התרבות, או ההגיגים למיניהם, היו נעלמים לגמרי. עכשיו, עם הקטגוריות האלה, החיים שלי הסתבכו עוד יותר! נגיד, לאיזו קטגוריה אני אשייך את הפוסט הזה? האם זה ישפיע על צורת הכתיבה שלי? אם אני ארגיש שיש יותר מדי פוסטים רצופים ב"לפעמים הכאב ערום לגמרי", זה יגרום לי צורך לאזן בכמה פוסטים מעדות, "בכלל לא מושלמת"? מה אני אגיד לכם, לפעמים אני הרבה יותר מסובך להיות אני מאשר בדרך כלל.

פינצטת ה-100 שקל שלי נהרסה. עכשיו קוראים וקוראות נדים בראשם, בצדק, ותוהים, "מה יש לקנות פינצטה ב-100 שקל"? ובכן, אני יכולה רק להגיד שמי שלא מרטה בפינצטה של 100 שקל, אין לה מושג מריטה מעולה מה היא. אבל לא משנה,  נהרסה, נפלה, פחות חדה וכבר לא תופסת שערות שאני רק מדמיינת שהן שם.

סיפרתי לדודה מלכה שפינצטת ה-100 שקל הלכה קעקן, והיא הגיבה בבוז, מוצדק, "אלוהים! רק בחורה תוציא 100 שקל על שטות כזו!", ואם כבר דודה מלכה, מסתבר שהיא ואני מכירה מגיל 17. סתם, אני מכירה אותה מגיל 17, היא לא זוכרת אותי, ואני לא מתפלאת, היום כמו אז, אפרוריות עכברית הייתה מאפיין מרכזי באישיות שלי. איך גיליתי את זה? הגברת דודה אמרה לי את שם הקיבוץ ממנו היא באה, ואני מלמלתי..."שנייה, הייתה אתי שם מישהי ב"להבה", ודודה מלכה, קרירה כמלפפון, ענתה, "כן, אני". עכשיו, אני, מפלצת נוסטלגיה שכמוני, מייד התחלתי להתרפק על זכרונות נעורינו הפרועים (עלאק, הדודה עוד הייתה בבתוליה ואני הייתי מאוהבת מדי בסודרי), ודודה מלכה ניסתה לשתף פעולה אתי, אבל היה ברור שכל העניין מעורר בה שעמום עמוק.

אבל מה שהתמיה אותי בכל העניין היה איך הזיכרון האנושי עובד: לפני שהיא אמרה לי מאיפה היא, לא זכרתי כלום, ופתאום אחר כך נזכרתי בזה שיש לה צלקת על הכתף, איפה היא למדה, וכשהיא שלחה לי תמונה שלה מייד זכרתי שאז היא הייתה עם שיער קצוץ. מסקרן מה שנשמר שם בתאים האפורים בלי שנדע בכלל, ואיך זה שמושגים בספרות אני לא מצליחה לזכור כך?

אבל נחזור לפינצטה - הלכתי עם הבנדודה לסרט "שבעה צעדים": מעולה, מדהים, בנזונה, שונה לגמרי, מהמם, לא מומלץ למי שאינו חובב אלימות (בכלל, אני תוהה על דבר נוסף: שני הסרטים שהכי הרשימו אותי בזמן האחרון היו "ליק ביל 1", וזה. רק אלימות קשה יכולה לגרום לי התפעמות עכשיו? זו אני או קהות חברתית?), ואחר כך גררתי אותו לחנות האיפור, כדי לקנות פינצטת 100 שקל חדשה. אוקיי, הוא בז לי עכשיו, אני גבותיי מזמן לא נראו מעוצבות כל כך!