אתמול טולה בלבולה הייתה בת תשעה חודשים. הייתי יכולה לשורר את שבחיה מהיום עד יומי האחרון - למשל לספר על הרגע הזה, בסוף היום (לפני השכמות הלילה, כן? המפלצת מתעוררת כל שעתיים, ירחם עליי האל!) כשהיא נרדמת לי על הציצ ואני מנתקת אותה בעדינות, זרת בזווית הפה, כמו שלימדו אותי, ואז היא מעגלת את השפתיים בציפייה לעוד ואחר כך עושה פרצוף כמו של צב עצוב. או הניסיונות שלה לעמוד על כל דבר, יציב או לא יציב, שכבר עלה לה בכמה וכמה נפילות, ואיך היא למדה ש"פוציק, זה לא נורא, רק נפלת, אופס אופס, להמשיך לזחול." החיוכים שלה או הפליאה שבה היא מסתכלת בתנועות היד של עצמה. היכולת להעסיק את עצמה והצורך הדוחק בתשומת לב שמתעורר אחרי כל הפוגה כזאת, מין תדלוק אימא דחוף שאחריו היא שוב הולכת להתרוצץ בעולם.
אני יכולה לספר גם על השעמום המטורף אחרי כמה דקות של "קוקו טליה, קוקו!" (למרות שהיא זאת שמחביאה את הפנים בחיתול ומציצה בעדו, לדעתי זה מצביע על סוג של גאונות) ועל הצחוק הפרוע שלה כשהיא מגלה שאנחנו ממש יכולות לתקשר באמצעות נקישות לשון וטפיחות על כל מיני דברים.
אבל נראה לי שהדבר שהכי בא לי לעשות זה להגיד לכל אימא צעירה ולכל הריונית - תקשיבו, שלושת החודשים הראשונים איומים, איומים, איומים. כולן חושבות תוך כדי שהן בשליטה ושהכול ממש בסדר, אבל אז פתאום מתרומם מסך ואת קולטת שאת באמת באמת באמת קרועה על היצור הקטנטן הזה, אבל לא, זה באמת לא קורה ביום ולא בשבוע, וזה בסדר. רק שלושה חודשים, ואז יהיה לכן, במקום מישהו שאתן אפילו לא מוכנות להודות כמה שאתן חסרות אונים מולו, את התינוק שתמיד חלמתן עליו. צריך רק סבלנות ולזכור שעוד לא נולד המנייאק שיכול לעצור את הזמן, כן?
הצלם הוא אוריאל, והסימן האדום מעל הגבה של טלולה נוצר אחרי מפגש מצער עם מדרגה. אבל אם היא לא תיפול, איך היא תלמד לקום?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
