לשאוף לנשוף

עד לא מזמן כל דבר שקרה לי התרגם מייד לפוסט. לא הכול כתבתי, אבל הכול היה מנוסח ברמת הפסיק, כולל שנינויות והלצות קלושות יותר או פחות. יש שיגידו שזה מעיד על מופרעות מסוימת, לנסח את החיים במקום לחיות אותם, אבל יש איזשהו בלוגר ותיק שלא מופרע ברמה מסוימת? או, תודה.

לא עוד. אני לא יכולה לתרגם לפוסטים כי אני חושבת שבפעם הראשונה בחיי אני לא משקיפה על החיים שלי מהצד, אלא ממש נוכחת בהם, בכל רגע ורגע. לא עוד לחכות שהחיים האמיתיים יתחילו אחרי ש... (תיכון, צבא, אוניברסיטה, חתונה), אלא הידיעה שהחיים האמיתיים קורים עכשיו. ואני לא מדברת על תרגיל זן של להתרכז ולחיות בהווה, אלא ממש לחיות בהווה, כי כרגע הוא הדבר הכי קיים שיש.

לא, זו לא ילדותי השנייה, אבל זו צפייה קרובה ומלאת התפעלות בילדות הראשונה של ילדתי האהובה, והכול אצלה מלא נסים שקורים כל הזמן. היא ממש לא צריכה ללמוד לחיות בהווה. זה כל כך מופלא, איך רגע אחד היא בוכה בצער נוראי רק כי אני לא מרשה לה לאכול את הדיסק און קי שלי, ובמשנהו היא צוהלת באושר מטורף כי הנפתי אותה באוויר ועשיתי כאילו אני אוכלת לה את בהונות הרגליים.

אני קצת נקרעת, כי הייתי רוצה לכתוב כל דבר, שיהיה תיעוד, שאני אזכור שבהתחלה צמחה לה רק שן אחת וכולנו צחקנו עליה, ואז פתאום ביום וחצי צצו עוד שלוש. שבגיל תשעה וחצי חודשים היא כבר משייטת בין רהיטים ומנסה לעמוד ללא תמיכה (כישלון חרוץ בינתיים.) אבל לא יושבת וימות העולם. איך היא צורחת מקנאה כשמישהו מרים את הבובה ועושה כאילו הוא מלטף אותה, וכמה היא נהנית לפלרטט עם אנשים חדשים. אבל אני לא יכולה לכתוב, קודם כל כי דרושה השגחה בלתי פוסקת, וגם כי אם אני אכתוב אני אתחיל לנסח את החוויות, ולמה לנסח את פרצוף הבולדוג הקטן שהיא עושה כשהיא חורקת בשיניים החדשות שלה?

ואין כאן קרירות, רגשות מתונים, אלגנטיות, כל הדברים שאני כל כך מחבבת, פשוט אין. יש צחוק, עייפות, בכי, ליטופים של העור הכי נעים בעולם וחיתולים מסריחים (פיף, כמה מסריחים!) אז השלמתי עם זה שאמא מגניבה אני כבר לא אהיה, כנראה זה בסדר. חוץ מזה כולם מבטיחים לי שבקרוב הסימביוזה הגדולה נגמרת, ואני ממש מקווה שאני אוכל לשלב בין אימא אריאלה, שדי מוצאת חן בעיניי, ואריאלה לפני שנהייתי אימא, שהאמת? גם היא די מצאה חן בעיניי, אבל אחרת.