לשאוף לנשוף

אתמול גרמי השמיים התאחדו, ויצרו מצב אנרגטי נדיר, שפתח חלון הזדמנויות טמיר: א. הייתי בעיר הגדולה. ב. החנויות היו פתוחות. אני רואה את אלה שנדים לי בראשם בשורה האחרונה, למענכם, המתקשים בהבנה, אסביר: בדרך כלל אני בעיר הגדולה באחוזת סוף השבוע שלי (ט', צריך לחדש את מאגר הסויה, חן חן), ובסופי שבוע, ALAS, החנויות סגורות.

היות ואני נקבה, שתי העובדות האלה מייד הסתדרו במוחי הקטון לאמת מוחלטת אחת: "בגדים! אני צריכה לקנות בגדים!". האם העובדות שבחודש שעבר הרווחתי ממש מעט, שבבנק כבר יש תמונה שלי והפקידים מתאמנים עליה בזריקת אינדיקים ושאכן, בחום של 30 ומשהו מעלות באמת אין סיבה לקנות סוודרים עמדו בדרכי? פפפחחח. הקצבתי לעצמי 500 שקל, ובפיזוזים נכנסתי ל"גולף", למה שהייתה להם בחלון הראווה חצאית ג'ינס פליסה כזאת, ואני פליסה מחמיא אותי משהו משהו.

בשמחת חיים מתפרצת ניגשתי למוכרת ושאלתי, "יש לך את זה ב-36?" (בנות, לא להתרגש, זה שאני לובשת מידות של כוסיות א. לא עושה אותי כוסית. ב. זמני בלבד. ג. המידות ב"גולף" גדולות נורא), "לא, רק ב-42", בעגמומיות תהיתי אם שווה לי להשמין בשביל החצאית פליסה, ויתרתי. חיפוש נוסף גילה שחולצת המעטפת הירקרקה שרציתי נגמרה, ושממכנסי הפסים המעולים נשארו רק מידות גדולות. בבעסה קניתי אותה חולצת מעטפת, בתכלת, וזהו.

אני חייבת להבין: מי הפסיכיות האלה שקונות בגדי חורף כשחום של 30 ומשהו מעלות שם בחוץ?!

כעת אחלוק את תובנותיי בנוגע לטרנדים אופנתיים השנה:

אני נראית בורוד המעושן הזה ממש כאילו הקיאו עלי.

האייטיז היו תקופה ממש מכוערת עוד באייטיז, ועם מוטת הכתפיים שלי אני לא יכולה ללבוש חולצות עם כריות

החולצות האלה עם הגומי למטה, מחמיאות למישהי?

כדי לא לסיים בנימה כל-כך רדודה, הרשו לי להמליץ על הספר "רודף העפיפונים", שהחזיק אותי ערה אתמול משלוש עד שש בבוקר, כשהאפשרות ללכת לישון לפני שאגמור לקרוא אותו פשוט לא חלפה בראשי. זה לא ספר "גדול", אבל הוא מספק כמה שעות טובות של עניין, ופותח צוהר קטנטן למה שקרה בתקופת שלטון הטאליבן.