לשאוף לנשוף

אני עומדת בפני אחד האתגרים הגדולים בחיי: המחשב של הט' בתיקון, ואני כותבת על הנייד שלה, שאין לו מקלדת בעברית, ז"א, זה או עיוור, או כלום, ובינתיים, יתברך שמו, מסתבר שאני יודעת לכתוב עיוור!

היום באוניברסיטה קרה דבר מוזר ומעניין: הלך לי שיעור לאיבוד, לשיעור הראשון איחרתי בגלל משאית שהתהפכה באמצע הכביש (בלי נפגעים, יתברך שמו) ויצרה פקק של שעה, במקום הלכתי לספרייה, קיללתי נמרצות את הבני זונות שלוקחים ספרים במקום לצלם את העמודים הרלוונטיים, מצאתי את המאמר שחיפשתי, וספר אחד (אם למישהו מקוראיי יש את "חנויות הקינמון" של ברונו שולץ, אני צריכה אחד מהסיפורים ששם, וגם את פרק 5 מתוך "רצות עם זאבים", תבוא הברכה על מי שיסרוק וישלח לי), ואז הלכתי לשיעור שהיה אמור להיות בחדר 455, זובי. הלכתי לחפש אותו בחדר 277, איפה שהוא היה בפעם הקודמת, גם לא. אם מישהו מצא את השיעור "שואה וזיכרון", הוא מתבקש להודיע לי, השיעור זקוק לטיפול תרופתי דחוף, חןחן.

יש לציין שההסתובבות באוניברסיטה נותנת לי תחושה נפלאה: גם אני חברה בגרינפיס, גם יש לי כרטיס "אדי" כבר שנים, גם חברה בתנועה למען איכות השלטון, וגם חתומה על המפקד לישראל, כל פעם שנציג של אחד מהגופים האלה מתקרב אלי כדי להחתים אותי, אני אומרת בעונג שזה בסדר, אני כבר חברה, אין כמו מצפון שנקנה בכסף.

אוי אוי, המלצה חמה: "לפתות את ד"ר לואיס", בסינמטק (אבדה לי הק' המזוינת, כוס אמק). מקסים ומצחיק הרבה.

גם בספרים יש לי המלצה: last chance to see של אדמס, מצחיק וחכם.

ספר שאיכזב: קריאה שנייה של הספר השני של יאיר לפיד, החידה השישית קוראים לו? בפעם הראשונה הוא עשה לי נעים, העלילה באמת בנויה לא רע, אבל בקריאה שנייה, ששם נמצא המבחן האמיתי בנוגע לערכו הספרותי של ספר מתח, הוא על סעיף, "מאמי, זה מסריח מרוב מאמץ". אני רוצה שהסופר יתאמץ בשבילי, אני לא רוצה להריח את זה, מה שאני רוצה להרגיש זה שהמילים זרמו ממנו בקלות אלגנטית. הדימויים כל כך מתאמצים, בניית הדמות כל כך בנאלית, שזה הביך אותי.