לשאוף לנשוף

אוקיי, אני יוצאת מהארון ומודה בפה גדול: אני מכורה. יודעים מה? זה לא כזה נורא, ההתמכרות לסויה זו בהחלט ההתמכרות הבריאה ביותר שהייתה בחיי אי פעם, אבל היא מכניסה אותי לסדרת מצבי סטרס שאיני יודעת כיצד נפשי הרכה תוכל לעמוד בהם. למשל, אהמ, אספקת הסויה לאשקלון אינה מתנהלת כסדרה. יש רק בשני סופרים: ב"זיל וזול" וב"קוסמוס", שנמצא בכלל מחוץ לעיר. בכל פעם שאני הולכת לזיל וזול כדי לסדר את ה-fix שלי, אני עושה את זה מתוך חרדה גדולה, שמא הם גילו שאני היחידה שצורכת את מעיין הבריאות הזה, והפסיקו להביא אותו. אני ניגשת למקרר הירקות הקפואים כשאני לחוצה בצבתותיו של התקף חרדה מטורף, וכל פעם שאני רואה שמפלס הסויה יורד במקרר, ברור לי שימיי ספורים.

אבל אני לא היחידה. לפני כמה ימים ישבנו, הט' ואני, על ספסל בגינה, כשמולנו עברה אישה ובידה שקית של פולי סויה. החלפנו מבטים בינינו, ומייד שאלנו אותה, "סליחה, איפה קנית את זה?", האישה הסתכלה לצדדים בחשש, ובאחוות ג'אנקיס אמרה לנו, "אתן גם אוהבות את זה? אל תשאלו, חברה שלי קנתה והיא לא אוהבת, אז הלכתי להביא ממנה, איפה אתן קונות את הסויה שלכן?". זובי גילינו לה.

אבל אתמול, אתמול היה שיא השפלות. אכלנו שתי שקיות סויה, אחת הט' ואחת אני, ובערב החלטנו ללכת לאכול במסעדה, הלכנו ל"מיקה", שהיא בהחלט אחת החביבות עלי, והזמנו שתי מנות נפלאות, כשמזווית העין קלטתי מלצרית, אוחזת בידה צלחת פולי סויה, ומגישה אותם לשולחן שלידנו. למרבה הבעתה של הט' פרצתי בזעקות, "גמני רוצה סויה! גמני רוצה סויה", רק כדי להשתיק אותי המלצר הביא לי צלחת, אז הנה, מולי הייתה צלחת שעליה מונחת צלע של חזרזיר שמת למען מטרה נעלה, ותפוחי אדמה צלויים לכדי שלמות, ואני אכלתי פולי סויה. בבבררר.