אתמול בערב לקחנו את הילדים לים. בדרך כלל בימי חמישי יעל ותומר וטליה ואני הולכים לג'ימבורי, אבל אתמול החלטנו לגוון קצת. בצעד גאוני יעל הביאה איתה בריכה מתנפחת קטנה, כך שאחרי ששפכנו פנימה כמה דליים של מים קיבלנו שני זאטוטים בבריכה קטנה מאושרים עד הגג. תומר ישב ובדק לעצמו את הבולבול, טליה עשתה עיניים לכל מי שעבר בחוף, ואני חשבתי מחשבות סמי עמוקות על זה שהנה, ההבדל בין המיניות הנשית והגברית מתחיל כבר בשלב כזה - טליה עוד לא גילתה בכלל שיש לה איברים שנעים במיוחד לגעת בהם.
אחר כך לשניהם נמאס לשבת בבריכה הקטנה, אז הוצאנו אותם ונתנו להם להתרוצץ. שניהם זחלו על החול כמו גורים קטנים, מאושרים בצורה שאפשר לראות רק אצל תינוקות - הכול היה מגניב, החול, החול הרטוב, והמתאבדת השיעית הקטנה שלי שגם התעקשה לרוץ לתוך המים, ואשכרה לא עניין אותה שהגלים הופכים אותה, או שנכנסים לה מים לפה, לא ולא.
בשנה שעברה הלכתי לא מעט לים, זה היה המקום היחיד שיכולתי להיפטר בו מעול המשקל ההריוני. כל פעם הייתי מחכה שהשמש תשקע כדי לבקש שהתינוקת שתיוולד לי תהיה קודם כל בריאה, ושתדע להיות שמחה. אתמול הסתכלתי בגורה מכוסת החול הזאת שהתרוצצה ערומה בחוף. כל כמה זמן היא נעצרה כדי לבדוק איפה אני, חייכה חיוך ענק והמשיכה להתרוצץ. אחר כך ישבנו לשתות, וכשהיא נצמדה לי לשד, שהיה מכוסה חול, חשבתי שאני חייבת לכתוב את זה כי בשביל רגעים כאלה שווה לחיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
