לפני הרבה הרבה שנים, בארץ רמת גן הרחוקה אישה מאוד מאוד עצובה. מאוד עצובה. האישה הזאת היא אני. כשהעצב הפך לבלתי נסבל הלכתי לפסיכולוגית ששלחה אותי לפסיכיאטרית שנתנה לי כדור קטן ותכלכל, שמאוד עזר לגרש את העצב.
עברו כמעט עשר שנים מאז, והאישה העצובה הזאת רחוקה ממני, כשאני מספרת את הסיפור שלה אני לא מצליחה להתחבר אליה ולזכור שהאישה העצובה ההיא הייתי אני. המון דברים קרו מאז, המון שינויים יכולים להתרחש בעשר שנים. לפני עשר שנים כמעט, הכדור התכלכל ושאר החברים שלו היו הרבה פחות נפוצים מאשר היום, היה צורך בכמה פגישות עם פסיכאטר לפני שמקבלים אותם, אבל כבר אז קיבלתי החלטה שמלווה אותי עד היום - לא להתבייש. מאז אני לא מתביישת. דברים מונחים אצלי על השולחן, בגלוי, וככה הכי טוב לי.
כשטליה הייתה בת חודשיים הלכנו להתפתחות הילד בבי"ח, כדי לוודא שהיא מתפתחת כמו שצריך, פגשנו שם מכרה של אמא שלי, שאמרה שהיא לא שמעה שהתחתנתי, אז אמרתי לה שלא התחתנתי, שטליה נולדה בעזרת תרומת זרע. "ששש!" היסתה אותי המכרה. "מה, ששש?" שאלתי, "אין פה סוד, ככה היא נולדה."
ביום ראשון הייתי עם טליה בים, היא ישבה בחול ונופפה בזרועותיה הקטנות. ניגש אלינו איש, החמיא לי כמה הילד חמוד (רבאק, הילדה יושבת מולו ערומה, מה ילד, מה?! כבר קרה שהלבשתי אותה ורוד מכף רגל ועד ראש ועדיין אמרו "איזה ילד חמוד!" אבל כשהילדה ערומה? בושה וחרפה פשוט) ואז אמר שהיא בטח הנסיכה הקטנה של אבא. יש כאן צומת - אני יכולה לחייך ולהנהן ובזה לסגור עניין, ואני יכולה להגיד שאצלנו אין אבא, ולענות על כל השאלות שיבואו אחר כך, כולל ניסיון עדין לברר האם אני לסבית. אני תמיד עונה שאצלנו אין אבא ועונה על כל השאלות שבאות אחר כך. לא כי יש לי סבלנות לזה, אלא כי אני לא מתביישת, ולהנהן ולחייך = לשקר = להתבייש.
כל זה אפרופו הטור של ספקטור שעונה למזדעזעים משבוע שעבר, שלקחו נורא קשה את העובדה שספקטור כותבת על חיי המין שלה עם בעלה. "שום דבר כבר לא קדוש?!" הם שואלים בזעם, ואני, כנראה מתוך תפיסת פרטיות לקויה, מנסה להבין על איזה קדושה הם מדברים.
האם זאת הקדושה הזאת שגרמה לי להרגיש שמשהו ממש לא בסדר אצלי כי אחרי חמש שנות הייתי מזדיינת עם החבר שלי פעם בחודש כזה. כמה הייתי נותנת אז כדי שמישהי תגיד לי שוואלה, אלה החיים, רוב הזוגות שהרבה זמן ביחד לא ממש מזדיינים, אני לא מוזרה ואני לא דפוקה, ושהאגדה על פעמיים בשבוע היא לא יותר מאגדה, די משעשעת, אם תשאלו אותי.
אולי זו אותה קדושה שבגללה בשנות החמישים עקרות בית בארה"ב השתגעו בהמוניהן, כי הן לא הצליחו להשלים עם זה שהן לא מרגישות טוב עם חיים שכללו רק הכנת עוגיות וקניית שואבי אבק? מה היה קורה אם מישהי הייתה אומרת להן שוואלה, הן בסדר לגמרי - זאת השיטה שדפוקה.
יכול להיות שזאת אותה קדושה שבשמה אפשר היה להסתיר במשך שנים כל מיני זוועות תוך משפחתיות, כמו אלימות ודברים גרועים יותר, כי לא מכבסים כביסה מלוכלת בחוץ?
מצטערת, אני לא רואה בזה שום קדושה, אני רואה בזה חברה מפוחדת שמנסה להגן על עצמה מכל דבר שחורג טיפה ממש שהוא "בסדר". לא מעניין אותי הבסדר הזה. אני רוצה לחיות חיים שהם מעבר לבסדר. אם המחיר הוא שאנשים ידעו שאני כזאת וכזאת וגם כזאת, פאק איט, פרטיות ושמירת סודות עוללו דברים הרבה יותר גרועים מאשר אמירת האמת, גם כשהיא ערומה ורואים לה את הצלוליט בתחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
