לשאוף לנשוף

היום לקחנו את הילדים לאשקלונה. טוב, לא ממש לקחנו, אבל זה היה הרעיון. כשעצרתי בתחנת הרכבת ורדי באה לקראתי עם בן על הידיים. במכנסיים קצרים וגופייה היא נראתה כמו תלמידת תיכון, רק שהיא מתייפה משנה לשנה. מאוד מרגיז.

ורדי נכנסה למכונית, ובשמץ של תימהון אמרה, "את קולטת? אנחנו לוקחות את הילדים שלנו לאשקלונה." שתינו הבנו למה היא מתכוונת, כי לשתינו עברה אותה מחשבה בראש - לאן כל הזמן הזה הלך? הרי רק אתמול היינו שולחות זו לזו מכתבים והיא הייתה באה אליי ואז הולכת להתמזמז עם ששי. מה קרה פה? איך פתאום יש לנו ילדים ואנחנו הולכות איתם לאשקלונה?

באשקלונה היה יום סגור, הגיעו לשם המוני דוסים נחנחים, עם דגלים גדולים של מלך המשיח, שהיו מחולקים לפי סיירות, "סיירת תפילין" וכאלה. "אם כל כך בא לכם סיירת, תתגייסו." חשבתי לעצמי, ובמקום האשקלונה הלכנו לבריכה בקאונטרי. הילדים היו מאושרים (צילומים בפליקר, למעריצי הטליה) - שניהם חגגו. אפילו אני הרשיתי שיתיזו עליי למרות שזה הרטיב לי את המשקפיים.

אי אפשר לתקשר כשיש ילדים קטנים בסביבה, המקסימום זה, "בן בן, רוצה אפרסק?" ו"טליה, לא, אימא לא מרשה לאכול סוללות, למה? כי אני אימא רעה, זה למה." אבל אז פתאום הילדים הלכו לענייניהם, ושבנו ללכת בעקבות הזמן האבוד.

הוא לא באמת אבוד, הזמן. עשינו, היינו, השגנו, שתינו חיינו, שתינו חיות, אבל אחרי הרבה שנים של חיים על הקצה (כל אחת בקצה משלה, כן?) התרחקנו משם קצת, מהקצה הזה. אנחנו איפה שתמיד רצינו להיות, בגדול, אבל הקצה עוד קורץ.

בערב נתקפתי בדידות גדולה, וכדי לגרד עוד קצת את תחתית החבית לקחתי את ספר המחזור שלי וחיפשתי אנשים בפייסבוק. הרוב לא שם. אנשים אמיתיים, עם עבודות אמיתיות, כאלה שצריך לצאת לכבודן מהבית, כנראה לא פותחים חשבון בפייסבוק.

כולם שם בספר כל כך צעירים ויפים - יניב, שתמיד הייתי קצת מאוהבת בו; דדה, שתמיד הייתי קצת מאוהבת בו; תמיר, שתמיד הייתי קצת מאוהבת בו; רן, שתמיד הייתי קצת מאוהבת בו; כן, הייתי מאוד נדיבה ברגשותיי בתיכון.

לי כבר יש קמטוטים מסביב לעיניים, והקמטים בצידי הפה אוטוטו יגיחו, ובכל זאת במראה אני רואה את אריאלה מהספר מחזור, עם הג'ינס הגדולים והקונברס. עכשיו אני אלך לצחצח שיניים, לנשק תינוקת קטנטנה, ולחשוב על זה שכל בחירה במהלך הדרך קירבה אותי עוד קצת אליה, ואיך זה הופך כל כך הרבה דברים לבסדר, אבל לא תמיד, לא את הכול.

בלוגולדת חמש שמח לי.