אני גוססת.
לדעתי זה דלקת ריאות סופנית, משולבת בשחפת עמידה לאנטיביוטיקה והרס מוחלט של הסינוסים. המלכה האם טוענת שזו סתם שפעת, אבל אני לא רואה שום תעודה שמעידה שהאישה הזו סיימה לימודי רפואה תלויה על הקיר, אז שלא תבוא להמעיט בחומרת מחלתי! זה בהחלט לא נעים, אבל כך אני יכולה לעסוק במרץ בשני התחביבים האהובים עלי: מדידת לחץ הדם של עצמי (למלכה האם יש מכשיר כזה למדידת לחץ דם, היא משתמשת בו בערך בכל פעם שהיא רבה עם הבלודיני, תוך כדי מלמולי, "הילד הזה יהרוג אותי"), ומדידת הטמפרטורה של עצמי. איך אני אוהבת למדוד לעצמי חום! משמו, שהיה מודע לנטייה המוזרה שלי החזיק תמיד מדחום בהישג יד, וכל פעם שהייתי עצובה או נרגנת הוא היה שולף את המדחום ממחבואו, ואומר לי, "בויה, אולי תמדדי קצת חום? זה ישפר לך את המצב-רוח". האמת? באמת שיפר.
אתמול הייתה לי תחושה מוקדמת בנוגע לקץ המתקרב והחלטתי שאני צריכה להשאיר את ענייני מסודרים, אז הקדשתי את שעותיי האחרונות כאדם בריא לסידור הספרייה. עכשיו שאני חושבת על זה, יכול מאוד להיות שהקדחת הסופנית שבאה עלי נבעה ממאץ היתר לראשי הקטן. כמה החלטות הרות גורל שבחורה אחת אומללה צריכה לקבל, שיואו! נגיד, ברברה אנרייך והכלכלה בגרוש שלה (מומלץ מאוד מאוד בחום), האם עליה להיות במדף הספרות הפמיניסטית, או במדפים של ספרי העיון? האם להשאיר ספרים של גרישם כעדות לרגעים של חולשה, או להעלים את הראיות? איזה ספרים כדאי יותר לשים במדף ה"תראו כמה שאני אינטלקטואלית", קלאסיקות, או ספרים שאני אוהבת במיוחד? למה יש לי כל-כך הרבה מילונים? מה פתאום יש אצלי "שולחן ערוך"? איך התגנב לכאן ספר שירים של הלובעביצ'ר?
בסופו של דבר עמדתי במשימה בהצלחה, וגיליתי שבמדף ה"קניתם אך טרם" מחכים 30 ספרים בלבד. אני יכולה לחזור לקנות ספרים!
אם אני אצליח לעבור את הלילה בשלום, כמובן.
אה, שנייה, חייבת לשתף בדיון הזוי שהיה לי כרגע עם בנ-דודה א (במסנג'ר):
- תעני לטלפון
- לא רוצה, הוא רחוק
- תעני!
- לא עונה!
הטלפון מצלצל, אכן, לא עונה
- את מסננת קרובי משפחה?!
- לא, אני אומרת להם בפנים שאני לא עונה לטלפון!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
