לשאוף לנשוף

אתם מכירים את זה שכשאתם רוצים להתייעץ בקשר למשהו אתם פונים לאנשים שאתם יודעים שהעצות שלהם ימצאו חן בעיניכם?

אחד האקסים שלי, בחור סופר דופר שאוחז גם במקצוע איכותי משהו משהו משהו מאוד אוהב גם לשיר ולהופיע. בכל פעם שהיינו נוסעים להורים שלו הוא היה מתייחד קצת עם הפסנתר, ואני תמיד נזכרת בחיוך איך הוא היה שר במקלחת, מנסה שוב ושוב עד שהיה מוצא את הטון הנכון. מכיוון שהמקצוע שלו מאוד תובעני, החיים השאירו את השירה בצד, בתור תחביב.

כשהתחילו המיונים לכוכב נולד פנו אליו למיונים הסודיים, הוא עבר כמה שלבים, ואז התחילו אנשים מסביבו להגיד לו שזה לא יאה ולא מכובד שמישהו בגילו ובמעמדו יגש לתחרות הזאת. מכיוון שאנחנו תמיד מבקשים עצות ממי שאנחנו יודעים מה שהוא עומד לייעץ לנו הוא התקשר אליי ושאל מה אני אומרת. "תשמע," אמרתי לו בחשיבות העצמית שאני מסגלת לעצמי בכל פעם שמישהו שואל לעצתי, "בספר המעולה 'להיתקל באושר' כתוב שאנשים מצטערים דווקא על דברים שהם לא עשו. עם דברים שהם עשו, גם אם לא הצליחו, הם יכולים לחיות יופי."

בסופו של דבר הוא נפל במיון האחרון, וחבל, כי ממש התכוננתי לסמס כאילו זה בחינם. אבל הרעיון הוא שהיה לו מספיק אומץ לשים זין על גילו ומעמדו ולנסות להגשים חלום.

היום קראתי ב-24 שעות ידיעה מתרשעת על שובם של אקי אבני וסנדי בר ארצה. לעגו להם לא ממש בעדינות על זה שהם לא עשו עם עצמם כלום שם, חוץ מאשר תפקיד קטן של גופה, ושהם חיו בשנים האחרונות על חשבון הקמפיינים שסנדי קיבלה בארץ. ממש אפשר היה להרגיש את שמחת הכותבים בגלל שאחרי שהם ניסו וניסו וניסו הם הבינו שלא הולך, וחזרו הביתה.

אבל הכתבים האלה לא כאלה מיוחדים, בכלל יש אווירה של עליצות בקשר לחזרתם ארצה, מין "אמרנו לכם!" קולקטיבי ומגעיל. אני לא יודעת אם אתם זוכרים, אבל כשהם עזבו לארה"ב שניהם היו בשיא ההצלחה - אקי היה השחקן מספר אחת בארץ, ומצבה של סנדי היה לא רע בכלל. צריך ביצים של פלדה ואמונה אדירה בעצמך כדי לעזוב את כל זה ולנסות להגשים חלום. בכלל צריך המון אומץ כדי לצאת להגשים חלום - מעט מאוד מעזים ועוד פחות מצליחים, הלא אם זה היה קל כולנו היינו מתרוצצים ומגשימים חלומות, לא?

אין לי מושג מה הכתבים שכתבו את הכתבה ומה השאיפות שלהם בחיים, אבל אני יכולה לשער, כי זה מה שרוב האנשים עושים, שהם לא יהיו מוכנים להמר על הכול כדי לנסות להגיע לדבר שהם הכי רוצים בעולם. למה? כי אנשים הם כאלה, הם אוהבים את הביטחון הקטן שלהם. בעצם, אולי בגלל זה העובדה ששניהם חזרו כל כך משמחת את האנשים הקטנים והאפורים האלה - כי הנה, הם מוכיחים להם שהם צדקו כשהם נאחזו בכל כוחם בשגרה הקטנה והאפורה שלהם, עובדה, אקי וסנדי העזו לשאוף ליותר, ותראו מה קרה להם! ואקי וסנדי העזו לירוק בפרצוף למה שכל כך הרבה אנשים עושים הכול כדי לקבל, והנה, הם לא הצליחו, נה נה נה ננה להם!

אני לא אדם אמיץ, באמת שלא, והחלומות שלי די קטנים, ואולי בגלל זה אני הכי מקנאה באנשים שמעזים ללכת על כל הקופה, וגם אם הם מפסידים אני ממשיכה לקנא, כי הם ניסו. זה יותר ממה שאפשר להגיד על מי ששמח לאידם.