אזהרה לקוראיי הגברים:
הפוסט הבא מכיל תכנים גניקולוגיים מפורשים. תלונות בנוסח, "איכס מגעילה מה את כותבת על דברים כאלה" לא יתקבלו אחרי האזהרה הזו, ברור?! (קרדו, לך אין בעיה עם זה, אז לך יש אישור מיוחד לקרוא)
הכל התחיל בנסיעה לפאריס...כן, זה משפט פתיחה שמתאים לסיפור רומנטי, אבל לא, לא הפעם. כפי שקוראיי המסורים בוודאי יזכרו, גבי האומלל נתפס ממש לפני הנסיעה, אחר כך הרופאים חשבו שזו בעיה בכליות, וכדי למנוע הסתבכות של העניין, בייחוד בארץ פרימיטיבית כמו צרפת, הרופא אמר לי לקחת אנטיביוטיקה, ככה ליתר ביטחון. צ'אקהבום! כמו בכל פעם שהוא רואה אנטיביוטיקה, נשרק'ה נכנס לדיכאון, והפך ממלך העופות לתרנגולת מרוטה.
הלכתי לגניקולוגית הזונה, ואמרתי שאם אני כבר שם, שתעשה בדיקת פאפ, בכל זאת, בגילי וזה, ראוי כבר. בדיקת הפאפ חזרה, ועליה, במקום מחלות אקזוטיות הייתה כתובה מילה אחת, "קנדידה". "שוין", אמרתי לעצמי, "קנדידה זה בסדר". הזונה נתנה לי שלושה כדורים, לקחת אחד בשבוע, וכאן התחיל הסיוט.
תהיתי מה יש בכדורים האלה שצריך לקחת אותם רק פעם בשבוע, וחוצמזה, אני אוהבת לבדוק התוויות ודרכי פעולה של תרופות חדשות. נכנסתי לאינטרנט הזאת, הקשתי את שם התרופה, קראתי כמה שהיא יעילה וכאלה, ובעמוד השלישי בגוגל מצאתי את התשובה הבאה: "התרופה היא חלק מהקוקטייל לנשאי HIV", אחרי שהתעוררתי מעלפוני עליתי מול הט' באייסיק, וייבבתי, "אדושם! יש לי איידס והם לא מגלים לי! אני עומדת למות!". הט', נבונה כהרגלה, ענתה, "נו, ברור שנשאי HIV יצטרכו תרופה נגד פטריות, זה הדבר הראשון שמשגשג בגוף שאין לו מערכת חיסונית, תפסיקי לעשות עניינים". בשלב הזה ראייתי הייתה מעורפלת, ביכיתי את עלומיי שכבר חלפו, וקיבלתי את ההחלטה ההגיונית היחידה: לעשות בדיקת איידס.
מבועתת הלכתי לוועד למלחמה באיידס, הושטתי את ידי לסטודנט לרפואה, שלא מצא את הוריד, ומצאתי את עצמי מרגיעה אותו, "ששש, זה בסדר, אתה יכול להוציא מכף היד, זו רק דקירה קטנה, זה לא באמת כואב", כשראיתי שהיד שלו רועדת לפני החדירה לווריד כבר נבחתי עליו, "תירגע! תכניס את המחט, תוציא את הדם, וזהו!". שבוע אח"כ, HIV NEGATIVE; פפפחח, כאילו שלא ידעתי קודם.
כל זה לא הועיל לנשרק'ה, שהמשיך להיות דווי ומסכן.
למרבה המזל, "מכבי" הפסיקה לעבוד עם הזונה, ובמקומה הביאו גניקולוג נחמד, שהתבונן בנשרק'ה בעיון (ההיא אפעם לא הסתכלה עליו, מסכנה, נגעלת מכוסים, אני תוהה, האם גניקולוגיה היא מקצוע ראוי למישהי שכוס מגעיל אותה?), הכניס לו שני מקלות אוזניים לגרון בשביל משטח, ואז אמר, "לכי לעשות בדיקת דם כדי לגלות נוגדנים של הרפס". שוב התעלפתי, וכשהתעוררתי דמעתי, "אבל אין לי שום דבר שמעיד על הרפס!", "נכון, אבל אני רוצה לשלול את כל האפשרויות". שוב עליתי מול הט', וגם מול דודה מלכה, וביגון הודעתי להן, "אם יש לי הרפס, אני מתנצרת ונכנסת למנזר".
בינתיים, בדיקות המעבדה התחילו לחזור, ועל אחת מהן היה כתוב,
5-10 |
|
| |
|
| |
Vaginal Leucocytes smear |
חיפשתי כמו מטורפת באינטרנט הזאת מה זה הדבר הזה, וכל מה שהצלחתי לגלות זה ש- Leucocytes הם תאי דם לבנים, והרי כולם יודעים שעלייה בכמות תאי הדם הלבנים היא סימן ללאוקמיה. שוב עליתי בבעתה מול הט', "אלוקים! יש לי לאוקמיה ואגינלית!". הט' אמרה בבוז, "אין דבר כזה", ואני, אחרי שהתעוררתי מעלפוני, מלמלתי, "את טוענת שאני המקרה המתועד הראשון?", בינתיים היא הספיקה לבדוק, ולגלות שזו רמה נורמאלית לגמרי של מה שזה לא יהיה. כששאר התוצאות הגיעו, האימה שלי רק גברה. "תשמעי, הכל בסדר, משהו חייב להיות לא בסדר!", "למה?", "זה כוס בריא בצורה פתולוגית, לא יתכן דבר כזה!", מאז היא לא עלתה יותר באייסיק...יכול להיות שאני באיגנור?
אבל עוד לא זכיתי בג'קפוט, את כל תקוותיי תליתי בבדיקות ההרפס, ידעתי שמהן יבוא עזרי, ואכן, הרפס סוג אחד – POSITIVE, הרפס סוג שתיים – NEGATIVE. הפעם אפילו לא הייתי צריכה לעלות באייסיק מול הט', כי הייתי ממש אצלה כשראיתי את התוצאות. "הו מונדייה!" הנחתי את ידי על חזי, והתעלפתי. במקום לרוץ אלי עם מלחי הרחה, היא נכנסה לאינטרנט, בדקה, וכשהתעוררתי אמרה באדישות, "ל-90% מהאוכלוסייה יש נוגדנים להרפס מסוג אחד, זה ההרפס שיוצא בשפתיים. ההרפס המיני זה סוג שתיים, ואת זה אין לך".
שוין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
