לשאוף לנשוף

"למה הוא עושה לי את זה?" הייתי גונחת בצער, וכולם היו אומרים לי, "כל ילד עושה דברים בזמן שלו, אסור להשוות, אסור להשוות." ברור שאסור להשוות, חשבתי לעצמי, אם טליה הייתה עושה הכול חודשיים לפני הזמן גם אני הייתי חושבת שאסור להשוות, רק שלי יש ילדה שאנטי, שעושה הכול בזמנה היא.

מרוב תסכול אמהי אפילו פיתחתי תיאוריה שתומר לא צעיר מטליה ביומיים, אלא מבוגר ממנה בחודש וקצת, כי היא נולדה בשבוע 35 והוא בשבוע 41, כך שברור שאין מה להשוות, הא! וגם אסור להשוות, אסור להשוות!

אז זהו, תומר הולך כבר חודש. לאלה שלא אמהות וטרם בקיאות בהתפתחות תקינה: להתחיל ללכת בגיל עשרה חודשים זה סופר דופר זריז, זה ממש ממש יוצא דופן, עד כדי כך יוצא דופן שאפילו לא טרחתי לגנוח בצער. עד היום לא יצא לי לראות אותו הולך, והיום ראיתי את זה בפעם הראשונה. במקום להיתקף קנאה תחרותית וקטנונית פשוט עמדתי נדהמת מול הנס הקטן הזה, ומייד קראתי לאמא שלי שתבוא לראות איזה יופי תומר הולך. זה פשוט לא ייאמן, הוא ממש הולך, זה בערך הדבר הכי מגניב שראיתי בחיים שלי. 

אני חושבת כמה קל לקחת דברים כמובנים מאליהם, כי הרי רוב הילדים הולכים בסוף. אבל אם נותנים להם, לילדים יש יכולת לגלות לנו את העולם לגמרי מחדש. זאת אחת המתנות המדהימות ביותר שיש להם, רק צריך לדעת לקבל אותה.