לשאוף לנשוף

השבוע החלטתי שהגעתי לגיל שאפשר להתחיל, לכן קבעתי פגישה עם רופא עור. שתי מטרות היו לי: להוריד שתי שומות מרגיזות שהתמקמו לי דווקא במחשוף ובעצם הבריח. מדובר בשני המקומות היפים ביותר בגוף, לדעתי, ועצם העובדה שהם משוממים לי מאוד מעצבנת אותי. אה, המטרה השנייה הייתה לבקש מרשם לקרם עם רטין A, כי אם לא אתחיל לטפל בקמטים כשהם קטנים, אוי אוי אוי מה שיהיה בעתיד.

הרופא הגועלי-גועלי-גועלי ד"ר בן שטרית, הסתכל בשומות וקבע, "סרח עור, לא רפואי, לכי לפלסטיקאי". הוא כל כך גועלי שכשאמרתי לאמא שלי שהייתי אצל רופא גועלי היא מייד אמרה, "ד"ר בן שטרית, נכון?" מסתבר שדבר גועליותו נודע למרחוק. זו אחת מתעלומות החיים בעיניי - למה מישהו ששונא אנשים הולך ללמוד רפואה? בעצם, נגיד שרפואה היא באמת תחום מרתק ועצום, למה מי ששונא אנשים לא מתמחה בפתולוגיה, למשל, או בכירורגיה, שבה מתעסקים באנשים ישנים או מתים?

את המשחה הוא רשם, שלף מהמדפסת, אמר לי, "למרות כמות מזערית." ואז הסתכל בי במבט של, "מה, את עוד כאן?" שום דבר על זה שמעכשיו אסור לי, למשל, לצאת לשמש בלי מקדם הגנה אימתני וכובע, נגיד, זוטות שכאלה. טפי, איש מגעיל!

בקיצור, הקרם עולה 13 שקלים במרשם. זהו. אתן מבינות את זה? אנחנו מוציאות הון תועפות על קרמים שאין להם שום יעילות מוכחת, כלום, אפס, נאדה, והקרם הזה, שמשפר את מצב העור וזה מוכח מבחינה רפואית בניסויים לאורך שנים עולה 13 שקלים. לפעמים אני חושבת שאולי באמת לא היו צריכים לתת לנו זכות בחירה.

לא, בעצם גברים מוציאים כסף על שטויות הרבה יותר איומות, תשכחו ממה שאמרתי על זכות הבחירה.

קראתי את הספר החדש של ברנהארד שלינק (הוא לא כאן ואני לא זוכרת איך קוראים לו, סורי). מאוד אני מעריכה את שלינק, מאז "נער קריאה" שלו, שהצליח לגרום לי לחשוב על מוסר, המקומות שהחיים מובילים אליהם ומי לעזאזל בחר בניקול קידמן לדמות הראשית בסרט שיעשו עפ"י הספר. הספר החדש הוא ספר מתח די אפקטיבי, וכמו בשאר הספרים של שלינק, הוא נע כל הזמן על הציר העמום שבין מוסרי ולא מוסרי. אבל מה שהכי הרשים אותי היה הקטע שבו הגיבור של הספר נוסע לבקר איזה שופט נאצי לשעבר. הם אוכלים ארוחת ערב, ואז שבעים ומרוצים השופט מתיישב לצד הפסנתר, נותן לגיבור שלנו חליל והם מתחילים לנגן כל מיני קטעים קלאסיים.

זה כל כך מעורר קנאה, העובדה שיש אנשים שיש להם רקע תרבותי כזה שבו אפשר להניח שהאורח שלך למד נגינה, ולכן אפשר לנגן אחרי האוכל.

מעניין אותי אם עוד יש אנשים שחיים ככה, חיים שבהם אמנות ותרבות הם יסוד משמעותי, שברור שזה משהו שאתה לא יכול לקרוא לעצך אדם מכובד בלי לדעת לנגן, לצטט שירה בע"פ ולזהות יצירות אמנות, ונו,גם לבנות משרפות יעילות.

הפתעה קולינרית: אחד הבלוגים החביבים הוא הבלוג של ניקי, "אוכל עושים באהבה". היא מבשלת ומצלמת. האוכל שלה פשוט וטעים, כזה שנועד לשמח את ילדה ובעלה. בינתיים כל מתכון שעשיתי יצא מעולה, חוץ מבעיית הסוכר - יש לה נטייה להגזים בכמויות סוכר. לדעתי אפשר להוריד חצי מכמות הסוכר בכל מתכון שלה והתוצאה עדיין תהיה מצוינת.

ניקי, צדיקה שכמותה, ממש שונאת לטגן. אני גם לא אוהבת לטגן, הריח, הטינופת, השמן, פיכס. לפני איזה שבוע היא נתנה מתכון לשניצלים בתנור. הפעם הייתי סקפטית, כי בכל זאת, שניצל, אבל יצא מעולה. שווה לנסות.

שבוע טוב ל-כ-ו-ל-ם!