באוטובוס לא נמצאה לה השלווה הדרושה למציאת האגודל הגואל, אז היא בכתה, מין בכי קורע קרומי אוזניים, היה ברור שהיא אומללה ושנוסעי האוטובוס אומללים גם כן. חשבתי מה יקרה אם נטוס לחו"ל, והחלטתי שדי לצרה בשעתה, ושקה באימונים, ועוד יותר קשה יהיה בקרב.
אחר כך, כשחזרנו, נפל עליי רצף של נותנות עצות בעלות כוונות טובות מהסוג הגרוע ביותר. הראשונה הייתה אישה משוגעת בתחנת האוטובוס,
"למה העיניים של הילד אדומות?"
"זאת ילדה, והן אדומות כי היא עייפה."
"מעניין, הוא נראה כמו ילד. בדקת לו כליות? עיניים ככה אדומות אומרות שיש לו בעיה בכליות, לכי עכשיו לרופא תבררי את זה."
"זו היא, והכול בסדר בכליות שלה, היא רק עייפה."
"טוב, לא נורא, אומרים שאם בת נראית כמו בן, אחריה יבוא בן. ולכי לבדוק כליות, אני רופאת ילדים, אני יודעת מה אני אומרת."
אחריה עלתה עוד אישה משוגעת לאוטובוס:
"לא קר לו?"
"לא, לא נראה לי שקר לה."
"תשמעי עצה של אמא ותיקה, לכל מקום שאת הולכת, תקחי שמיכה קטנה."
"אבל לא קר לה."
"אבל מה אכפת לך לקחת שמיכה קטנה, שיהיה בתיק?"
"..."
"בת כמה היא?"
"עוד שבוע שנה."
"היא נורא קטנה, הכול אצלה בסדר?"
ואז במונית, שתינו נסענו ושרנו. טוב, שרנו זו מילה קצת גדולה, טולו בולו מזמרת "אההה" ואני חוזרת אחריה באותו טון (אני מקווה, אני ממש מקווה, רק לא להרוס לה את השמיעה המוזקלית) "אההה" ואז אמרתי לה, "טולו בולו, הרבה שטויות את מדברת!" מה שמייד הקפיץ את נהג המונית, "איך את אומרת לה שהיא מדברת שטויות? את לא יודעת שהם מבינים הכול?"
כשירדתי מהמונית כבר נראיתי כאילו מישהו שכח אותי שעות בסחיטה במכונת הכביסה. ד' קצת נבהלה כשראתה אותי. בהתחלה חשבתי שזה כי טולו התישה אותי. מייד הרגשתי שאני אמא חרא שאין לה כוח לשחק על הילדה במשחקייה. רק רציתי להיכנס לתוך גליל ושאף אחד לא ימצא אותי.
אבל אז התחלתי לשחזר את היום, והבנתי ששמעתי יותר מדי עצות ליום אחד. זה פשוט בלתי נסבל, איך שאנשים מרשים לעצמם להידחף עוד ועוד, ורבכ, אני אישה מנומסת, אני תמיד אענה בנימוס, אבל החוצפה, מאיפה הם שואבים אותה?
הנה, קריאה נואשת לכל מי שנוהגת לייעץ בלי שיבקשו ממנה: תדחפי, בבקשה, את העצות לתחת. לא מעניין אותי כמה הכוונות שלך טובות. ואם אין לך חיים, לכי תדפקי את הראש בקיר, הכי טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
