לשאוף לנשוף

אתמול גמרתי לקטלג את כל הפוסטים שלי לפי קטגוריות. שנה ושלושה חודשים, חולקו, בגדול, לפי נושאים. יש בזה משהו מוזר, ביכולת לקרוא תעוד כמעט מדויק של מה שעבר עלי בשנה ושלושת החודשים האחרונים, כי הרי, גם מה שלא כתוב במפורש, או סיטואציות לא קשורות, מקפיצים לי לזיכרון כל מה שהיה קשור אליהם.

אמרתי לט', "בונא', אשכרה אהבתי אותו", והט' ענתה, "ואם לא היה לך בלוג, לא היית זוכרת שאהבת אותו?". התשובה היא לא, לא ככה, לא בבהירות הזו. שמחה, צחוק, כאב, חיבה, צער, הכל מתועד ושמור, מגובה היטב. זה מין תהליך מעגלי כזה, אבל המעגלים לא חוזרים על עצמם לגמרי. הגאות והשפל של הרגשות דומים, אבל הטיפול בהם שונה. יש תהליך של שינוי, הוא באמת שם, מתועד.

לפני שבוע בערך היו לי שלושה דייטים עם מישהו, בחור מבריק, מצחיק, מוכשר. עד הדייט השלישי הוא לא שלח ידיים, בכלל. זה הטריד אותי. בשיחה עם כל הנוגעים בדבר סיכמנו שניתן לו הזדמנות עוד דייט אחד ונראה. ואני? כל הפחדים שלי קפצו, בווליום יותר נמוך, אך קפצו. שוב נמשכים רק לאינטלקט שלי? שוב אני הולכת להיות חיית מחמד אינטליגנטית? הרי הבטחתי לעצמי שלא עוד. אחר כך, באינפנטיליות אופיינית, סיננתי אותו פעמיים, עד שהוא שלח לי SMS נוזפני (איך הקדמה מאפשרת לנו לתקשר בלי לתקשר, מקסים ממש). שקלתי לכתוב לו בחזרה SMS, שלא, לא מתאים, אבל אז החלטתי שהגיע הזמן לדרוש מעצמי מה שאני מצפה שאחרים יעשו. התקשרתי, אמרתי שלא מתאים. פעם ראשונה שאני עושה את זה במקום להעלם. טוב נו, אל לי להחמיא לעצמי יותר מדי, לולא היה נוזף בי הייתי נעלמת, אבל בכל-זאת, התקשרתי, אמרתי, לא קרה כלום, העולם לא נפל. מזכיר לי את הפעם הראשונה בה סירבתי להזדיין עם מישהו שהיה לו קושאן על הגוף שלי, רק כדי להתאמן על זה שאם אני אגיד "לא" לא יקרה לי כלום. אשכרה לא קורה כלום במקרים כאלה.

ככה גדלים? ככה מגדלים איזשהו עמוד שדרה? ביכולת לעמוד מול משהו לא נוח, במקום לברוח ממנו?