כשמגיע אז מגיע, גם אם באיחור: היינו בשבוע שעבר ב-בייבי קולג' של סימילאק, עם תומר ואמא של תומר. הארגון היה מופתי ממש. עמדות ההרשמה, חניון העגלות, הפופים לאמהות המותשות, העובדה שהייתה שם יועצת הנקה, הכול דפק כמו שעון. הקטנים נורא נהנו מההצגה על דובי סימילאק, הפרסומות לפורמולה לא היו בוטות מדי, באמת באמת היה מוצלח. לצערי לא הצלחתי להיכנס להרשמה של הגורו שלי לענייני אמהות, דיאנה אידלמן, אבל חוץ מזה, הם הפיקו אירוע נהדר ממש. סחטיין. ואפילו לא סקלו אותי כשחלצתי שד, שזה בכלל היה מעולה!
אם כבר חליצת שד: זהו, התחילו השאלות בנוגע למתי אני מתכוונת לגמול. באופן רשמי עברתי ממחנה האמהות הטובות למחנה הפסיכיות.
המלצה על שני ספרים, כי אני רוכבת שוב על גל מוצלח: המתנקש העיוור, של אטווד. לא בא לי לכתוב עליו מעבר כי הוא קצת מטלטל מבחינה רגשית. מי שקרא אטווד יודע למה אני מתכוונת, מי שלא קרא, שינסה.
ספר שהגעתי אליו במקרה, "אל תיתן לי למות במקום הזה", של רטווט לפצ'רואנספ, סופר תאי-אמריקאי. אסופה של סיפורים קצרים שמתחרשים בתאילנד. מאז בנגקוק 8 וקעקוע בנגקוק (תקראו אותם, בחייאת, הם מגניבים!) התרבות התאית נורא מרתקת אותי, והסיפורים האלה, מעבר לזה שהם נורא מעניינים וכתובים נהדר, הזינו עוד קצת את העניין הזה. מצחיק, הייתי פעמיים בתאילנד וכל מה שעניין אותי היה לשתות על החוף, לשתות שייקים ולקנות. עכשיו נורא חבל לי שאין תרגומים מתאית לעברית, אז הנה, יש.
נקודה מעניינת בספר היא שרוב המשפחות מורכבות רק מאם וילדים, אין כמעט אבות. מעניין אם זה משהו שאופייני לחברות עניות, העדר אב.
שאלה שאני מתלבטת:לנסות לברר בנוגע למישהו שפעם מצא חן בעיניי בעזרת קוראיי הנאמנים, כמה זה פתטי?
בלי קשר לפתטי, פתאום אני קצת מוצאת את עצמי מסתובבת בכל מיני קופידון וכאלה, לא שהפעלתי את הכרטיס או משהו, אבל לפחות אני מתחילה להיזכר שיש עוד משהו בעולם חוץ מטליה. נראה מה יהיה עם זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
