לשאוף לנשוף

אוח, איך אני אוהבת ללמוד. איך אני אוהבת לגלות שנפלתי על מרצה טוב, מעורר מחשבה והשראה. טוב, האמת היא שבתחום הזה אין לי תלונות בכלל, המרצים לתואר עד עכשיו טובים בעיניי. המרצה הנאהבת השנה, בינתיים, היא יעל רנן. אני לומדת אצלה את הקורס "הרומן האירופי במאה ה-19", שיעבור על ארבע יצירות: אדולף, רשימות מן המחתרת, אנקת גבהים ומדאם בובארי. היא הסבירה שהיא בחרה ארבעה ספרים טובים, כאלה שבכל גיל אפשר לחזור אליהם ולמצוא משהו חדש והולם. בשיעור הראשון היא אמרה את אחד המשפטים האלה שנוטים להדהד בתודעה, "אנחנו משקרים לעצמנו כל הזמן, פשוט כדי להמשיך, האנשים היחידים שהם ריאליסטיים באמת ולגמרי, הם אנשים דכאוניים, וככל שהדיכאון חריף יותר, הריאליזם יהיה חד יותר".

בינתיים קראתי את אדולף (קונסטאן) ואת רשימות מן המחתרת (דוסטויבסקי). לשניהם ניגשתי בחוסר חשק, כמו שאני ניגשת לכל מה שמחייבים אותי לקרוא, ובשניהם נמצא הרגע הזה, המדויק, שבו הבנתי שאני עומדת מול יצירות של גאונים, כאלה שהנפש האנושית הייתה פרושה לפניהם בבירור מוחלט, מה שלא מנע מהם לשקוע, כל אחד בדרכו שלו, בגיהנום הפרטי שלהם. כי זה מה שיפה בלהיות אנושי: לא משנה כמה מושחז המוח, מה שבאמת מניע אותנו, הם רק רגשות. בכל פעם שאני עומדת נדהמת מול התנהגות הרסנית שלי, או של מישהו אחר, אני צריכה להזכיר לעצמי, "כפרה, אנשים הם לא יצורים ראציונאליים, לגמרי לא, ממש ובכלל לא". שם כל היופי, שם כל הכיעור, שם כל הפחד. חיים שפחד שולט בהם, ראויים?

יניב ואני כותבים תסריט ביחד. טוב, לא ממש ביחד, מכיוון שלי אין מושג ירוק בכתיבת תסריטים, אפילו לא טכנית. כנראה שתפקידי יהיה להעלות רעיונות, להשחיז דיאלוגים, כאלה. יניב לוקח את הפרוייקט מאוד ברצינות, ואני הרי צריכה רק מישהו שיוציא אותי מתוך העצלות שלי, מה שהוא עושה בחוסר בושה מזעזע.

אחרי פגישת העבודה הראשונה שלנו (נקבעו פגישות עבודה מסודרות, חד שבועיות, או יה!), הוא לקח אותי אליו הביתה, נתן לי לקרוא תסריט, ועוד שני סינופסיסים, וגם קלטת, "קחי. זה סרט בלגי, 'הבן', של האחים (לא זוכרת, הדחקתי), הם מאוד נחשבים, זה סרט עם המון עומק, נורא פסיכולוגיסטי". הצלחתי להתאפק ולא לשאול אם פסיכולוגיסטי זה אומר שאין שם אפילו מכונית אחת שמתפוצצת. ראיתי אותו היום, בחיי, אין שם אף מכונית שמתפוצצת! רק עלילה שזזה לאט לאט, בהמון מחוות קטנות, כשדברים הולכים ומתבהרים באיטיות, כל כך באיטיות, שתנומה של חצי שעה באמצע לא פגעה לי בכלל ברצף העלילתי. אני חושבת שאף אחד לא חייך לאורך כל הסרט.  כנראה אני לא אוהבת סרטים פסיכולוגיסטיים. אני מקווה שיניב לא מתכוון שיצא לנו סרט פסיכולוגיסטי, ירחם אדושם.