לשאוף לנשוף

עוד תרגום מתוך הבלוג של אנדרו סאליבן. הט' מצאה אותו, שלחה לי לינק, הזדהיתי, והנה אני מתרגמת.

אחי, איפה מדיניות הסמים שלי?  \ אנדרו סאליבן

החלק הכי מתסכל בדיון הבלתי נגמר בנוגע ל"המלחמה בנגע הסמים" היא המילה "סמים". הרי בעצם, במדינה הזו אין מלחמה בנגע הסמים; יש מלחמה נגד סמים מסוימים. אמריקה מתגאה בתעשיית תרופות לגיטימיות משגשגת, שהכנסותיה עולות מדי שנה. ממש מעט מאיתנו מצליחים לעבור אפילו שבוע בלי לצרוך סוג כלשהו של סם, בין אם זו תרופה ללא מרשם, תרופה במרשם, או תרופה שרשמנו לעצמנו – סיגריה, שוט של טקילה, אספרסו כפול, חטיף שוקולד. המגוון והאיכות של המוצרים האלה משתפרים ככל שהצריכה שלהם עולה. אתם זוכרים את התקופה בה יכולתם לבקש כוס קפה, ולא היה צורך בהסברים נוספים?

לכן, השאלה הסמויה מאחורי המלחמה ב"סמים", אינה סתם דיון ליברלי ערטילאי. השאלה הרבה יותר פשוטה: מה הקריטריון שגורם לסם אחד להיות מותקף, ושבמהלך המלחמה בו מיליונים נאסרים בשל שימוש לא חוקי, בעוד שסם אחר זוכה להפצה באמצעות מכונה שיווקית משומנת היטב?

ככל שחושבים יותר על השאלה הזו, התשובה הופכת פחות ברורה. ממש לא מזמן, הרפואה לא הייתה מתוחכמת כל כך. היה מספר מצומצם של תרופות שהצילו חיים, או ריפאו מחלות ברורות לעין; היו מעט סמים שהעניקו לאנשים עונג, או התרגשות, או שכחה, והשימוש בהם הוסדר אד הוק, אבל באופן בריא למדי. בחברה פוריטנית, סמים שהעניקו עונג רב מדי, גרמו לנזקים גופניים והיו מאוד ממכרים – אופיום, קוקאין, הרואין – נאסרו. סמים שהעניקו עונג מוגבל, שהיו טיפל'ה לא בריאים ולא מאוד ממכרים – קפאין, ניקוטין, אלכוהול – שמשו, על-ידי מיסוי – כמקור הכנסות נפלא. מעטים בלבד העמידו פנים שיש בזה היגיון מסוים – איזה היגיון יש בהתרת בשימוש באלכוהול הממכר וההרסני, לעומת איסור השימוש בגראס הלא ממכר והבלתי מזיק?– אבל נראה היה שיש איזון מעשי בין הזכות לעונג אישי והצורך בשלווה חברתית. הניסיון היחיד להיות עקביים, איסור מכירת המשקאות החריפים, הוכיח עד כמה ההיגיון מסוכן בכל הנוגע למדיניות חברתית.

אחר כך הטכנולוגיה סיבכה את העניינים. נראה לי שבעשור האחרון ההיגיון שעמד מאחורי התבנית הזו התפוגג. ההבנה שלנו בנוגע להשפעה הכימית שיש לחטיף שוקולד גרמה לנו לחשוב על כל מה שאנחנו צורכים במושגים רפואיים. (באופן חלקי אפשר להודות ל-FDA על זה). גם היכולת שלנו לקחת יסודות תרופתיים ולשנות אותם בדרכים מזעריות שינתה את ההבדל בין כימיקלים "טובים" ו"רעים". התוצאה היא תבנית מאוד מבלבלת, שבה המבורגרים שמנוניים – שגורמים למחלות לב, שהיא סיבת המוות מספר אחת – לגיטימיים, בעוד שלמריחואנה, שמיליונים משתמשים בה והנזקים שהיא גורמת מזעריים – יש תדמית כל-כך שלילית, שהשימוש בה יכול להוביל למאסר.

ואלה הם המקרים הקלים. אם נטפס עוד קצת בסולם התחכום הכימי, האירוניה רק תתעצם. למשל, אקסטזי נחשב כיום סם אסור, ממש כמו הרואין. אבל עד אמצע שנות ה-80, האקסטזי היה חוקי לגמרי. ב-1914 מרק הוציא עליו פטנט. אקסטזי עובד באמצעות הצפת המוח בסרוטונין לכמה שעות. סרוטונין הוא "כימיקל האושר", יסוד שהגוף שלנו מייצר באופן טבעי, אבל בכמות הרבה יותר קטנה ועקבית. עכשיו נשווה את זה לפרוזאק. פרוזאק, אחיותיה וממשיכות דרכה עוזרת לווסת את ייצור הסרוטונין בקרב אנשים בעלי רמות סרוטונין נמוכות או לא סדירות. השפעתן של תרופות אלה הרבה יותר מוגבלת מזו של האקסטזי – והמנגנון שמשחרר ומווסת את הסרוטנין הרבה יותר מעודן. אבל הרכיב שאותו מתמרנים הוא אותו רכיב. למעשה, אנשים שלוקחים פרוזאק בקביעות מגלים שאקסטזי בקושי משפיע על מצב הרוח שלהם, מכיוון שבעיית הסרוטונין שלהם כבר נפתרה. (משתמשים בפרוזאק שרוצים להרגיש אקסטזי נוהגים להפסיק לקחת את התרופה כמה ימים קודם, ומשתמשים באקסטזי נוהגים לקחת פרוזאק כדי לווסת את הדאון של האקסטזי, א.ר).

כן, יש הבדלים ברמה ובסוג. נמצא קשר בין שימוש עקבי במשך תקופה ארוכה באקסטזי ובין דיכאון. אבל יכול להיות שגם שימוש מתמשך בפרוזאק משפיע על מבנה המוח. אף אחד מהם אינו מסוכן, אלא אם לוקחים כמויות גדולות. שניהם נועדו לגרום לאנשים להיות "מאושרים" יותר. איפה ההיגיון בכך שאחד מהם הוא סם בלתי חוקי, בעוד שהשני נצרך על-ידי מיליוני אנשים מדי שנה?

באופן דומה, "סטארבקס" מרוויחה משיווק קפה, חומר חוקי שבסופו של דבר גורם להתמכרות. חנויות בריאות מוכרות גרסאות חזקות יותר של ספיד בצורת כדורים ואפילו שוקולד. אין חוק שמונע ממישהו לשתות עשרה ספלי אספרסו כפול, או אכילת כמה חפיסות שוקולד. אבל הסנפה אחת של מטה-אמפטמין הרבה יותר מרוכז – שאולי הרבה פחות מזיק מבחינה גופנית – יכולה לגרום לכם להגיע לכלא. באופן דומה לכך, אפשר לקבל מהרופא מרשם לקסנקס, ולהרגיש הרבה יותר רגוע תוך חצי שעה (אני חייבת לציין שמכל הסמים שניסיתי בחיי, לקסנקס היה את ההפשעה המהירה והיעילה ביותר א.ר), או לקחת שתי שאכטות מג'וינט – ולהפוך לעבריינים. באופן דומה, אפשר לקנות סם בחנות הטבע הקרובה למקום מגוריכם – androstenedione, שיקפיץ את ייצור הטוסטסטסטורון בגופכם, או להשיג חבילה של ג'ל טוסטסטורון באופן בלתי חוקי, ולהסתכן בתיק פלילי. למספר גדל והולך של סמים "רפואיים" יש גם השפעות נעימות. משככי כאבים כמו ויקודין, כדורי הרגעה דוגמת ווליום, ממריצים כמו ריטאלין, וחומרי הרדמה כמו קטאמין (המוכר גם כספיישל קיי, א.ר).

אני טוען שאין שום צורך בהבחנות האלה. אין ספק שקריסטל מת' הוא הרבה יותר חזק, ממכר וקל לצריכה מאשר עשרה ספלים של אספרסו. ברור ששימוש מוגזם בסטרואידים עשוי להרוס את חייהם של אנשים באופן שה- androstenedioneלא יעשה זאת. אבל אנחנו דנים כאן בדרגות שונות של אותו הדבר. היות והתחכום של התרופות גדל כל הזמן, הקווים שאנחנו משרטטים בין חוקי ללא חוקי, בין מקובל ולא מקובל, יהפכו יותר ויותר מקריים.

באותו אופן, עצם הגדרת הבריאות כבר אינה ברורה. האם רוב האנשים לוקחים פרוזאק למען בריאותם הנפשית, או כדי להרגיש טוב? יש הבדל בין צריכה של קסנקס כדי להירגע, או עישון ג'וינט? אם מישהו רוצה לקחת כמות מסוימת של סטרואידים אנבוליים כדי להרגיש ולהיראות טוב, למה זה צריך להיות לא חוקי, כאשר תעשייה חוקית, שמגלגלת מיליארדים מיודעת להשיג אותן תוצאות בדיוק בעזרת טכנולוגיה מתקופת האבן – בליעת קריאטין, אכילת סטייקים ודחיפת חתיכות מתכת למעלה ולמטה?  בדומה לכך, הורמון הגדילה האנושי פותח כדי להאיץ את צמיחתם של ילדים נמוכים. כיום הוא פופולארי בקרב בייבי-בומרס שנהנים מהשפעתו על גופם ותודעתם. אבל לעיתים קרובות הבייבי-בומרס צריכים לזייף אובדן משקל ואימפוטנציה כדי לקבל מרשם חוקי. למה שלאנשים בפנסיה לא תהיה גישה לזה – לא בגלל שיש להם בעיה פיזית אמיתית, אלא מכיוון שהם רוצים ליהנות משארית חייהם במלואה? האין ההזדקנות המחלה הפיזית הסופית?

הייתי רוצה שתהיה לי תשובה לשאלות אלה; נראה לי שאלה הן הסוגיות שאנחנו צריכים להתמודד אתן. המלחמה נגד הסמים הקלים כל כך חסרת היגיון שהיא לא תוכל להימשך עוד הרבה זמן – כמו שממש כעת מתחיל להעלם ההבדל בין בריאות ועונג, ורק הפוריטניות המחשבתית שלנו גורמת לו להמשיך ולהתקיים. במדינה שמקדישה את עצמה לחתירה אחרי האושר, במקום בו ניתן לצמצם את האושר לכדי יסוד כימי, אין ספק ש"המלחמה בנגע הסמים" לא תהיה הנפגע היחיד בהתפתחות זו.