לשאוף לנשוף

ביום רביעי קרטעתי בחן, כולל כובע קש, כי גיליתי שלנשים בהריון מותר להיות כמה אקצנטריות שבא להן, ולאף אחד לא אכפת, לקוסקוסייה שבה קבעתי עם אחיי, נכנסתי מזיעה ואדומה, צנחתי על הכיסא, גנחתי, מים, ומלמלתי, "החום הזה יהרוג אותי!" ואז הג'ינג'י הסתכל בי, הנהן, ואמר, "כן, זה ידוע שאנשים שמנים סובלים יותר מחום."

פעם אחרת: בישלתי, בישלתי, בישלתי, ואז שטפתי כלים, כי איכשהו תור שטיפת הכלים לא לוקח בחשבון בישול בתור פעילות שמזכה בפטור. זו כמובן שטות גמורה, כי תוך כדי בישול שוטפים כלים כל הזמן - אני צריכה להעלות את הנושא לדיון המועצה, באמת - אבל לא משנה, ואז אותו ג'ינג'י קם מהספה של הסלון, ואמר, "אני עולה לחדר, שובר לי את הלב לראות אישה בהריון עובדת כל כך קשה."

ובפינתנו: פעם היה לי מוח. ד' נתנה לי המוני שמלות הריון מקסימות. אני חושבת שאני אפילו לא אספיק ללבוש את כולן לפני שהפיצפיצ תגיח. אז השבוע, כשביקרתי בסניף של "מנגו" שהיו בו אחלה מבצעים ממש התדכדכתי מזה שיש לי כל כך הרבה בגדים, כך שאין לי תירוץ לקנות עוד כמה שמלות.

אייטם שני בפינתנו פעם היה לי מוח: בשער של "7 לילות" יש תצלום של מילי אביטל, שבדיוק באותו חודש כמוני, והבטן שלה הרבה יותר גדולה. כאילו, תעזבו את זה שביום יום היא יותר יפה, חתיכה, מוצלחת, מצליחה, עשירה וכולי ממני, מה זה שווה אם אנחנו באותו חודש ולה יש בטן גדולה יותר? לוזרית! זה מה שהיא!

ועכשיו אלך לעשות משהו שמזמן לא עשיתי, ולנמנם כמה שעות. קשים, קשים הם חייה של אישה הרה.

"אתם עוד תתגעגעו אליי, כשתגורו בבית מטונף!" אמרה המלכה האם לפני שעלתה על מטוס שלקח אותה לשלושה שבועות ארה"בה. "פפחח" ענינו כולנו, וידענו על מה אנחנו מדברים. הרי בינינו, בסופו של דבר, מה שגורם לבית להיראות נעים זה הסדר, לא הניקיון. ולשמור על הסדר זה הרבה פחות מתיש מאשר לנקות כל הזמן, מה גם שכשמנקים תמיד מגלים עוד ועוד ועוד מקומות שצריך לנקות, ועד שגומרים לנקות הכול זה מתחיל להתלכלך שוב, ואני לא מבינה למה סיזיפוס, במקום להעלות סלע למעלה למטה כל הזמן לא ניקה בית. לפחות שמישהו יהנה מהעבודה הסיזיפית שלו, לא?

שלושה שבועות עברו בנחת ובבית מסודר. מה שחייב להיות נקי כי אם לא זה פויה (מטבח, כיריים, שירותים, רצפה של המטבח שכל הזמן מיטנפת) היה נקי, ומה שסדר גורם לו להיראות מספיק טוב היה מסודר, ובא לציון גואל. אבל הסדר הסידור במקום ניקיון היה כאין וכאפס לעומת ההסדר התזונתי: החלטנו לעשות ניסוי שבו לא קונים שום דבר, נאדה. משתמשים במה שיש וזהו כמובן שזה לא עבד לגמרי, כי צריך לעשות השלמות מלפפונים-עגבניות-לחם, אבל בשאר הדברים המאגרים הלכו והצטמצמו, עד שבסופו של דבר הדבר היחיד שנשאר במגירות הירקות זה קולורבי עגמומי, והמון לימונים. ברור שהפתרון ההגיוני הוא לימונה ביתית, אבל איפה האתגר? לכן אנחנו כבר שבוע אוכלים מאכלי לימון: עוגת לימון שיצאה נורא עדינה וטעימה. רצוי לדקור אותה כמה פעמים אחרי ששופכים עליה את מיץ הלימון, כדי שהוא יחלחל פנימה. נתחי עוף בלימון וטריאקי, שאבא שלי עשה על האש ויצאו מהממים. והיום אני עומדת לפני צליית עוף בלימון ושום, אינדי המצליצה לפזר בקרקעית התבנית פרוסות של תפודים ובטטות. בינתיים כל הניסויים האלה הצליחו לבזבז שבעה לימונים. אני מתחילה לחשוד שאצלנו במקרר מתחולל נס כד השמן של הלימונים.

טוב, עכשיו אני צריכה ללכת לנקות, אין ברירה, האישה המפחידה חוזרת.

הודעה לקוראת אופה קטנה: יש לי הרגשה שאני אם אכין את עוגת הגבינה שלך מספיק פעמים, ואז אתחיל בקולד טרקי, אני אצליח לשכנע את אבא שלי לנשל את אחיי מהירושה ולהשאיר לי הכול הכול הכול. תודה! אה, ואבא שלי לא קורא את הבלוג שלך, כך שלא משם הרעיון פשוט, אין מה לעשות, great minds  וזה.

אם יש משהו שאבא שלי ממש, אבל ממש אוהב, חוץ מאשר את אמא שלי והחנות, זה עוגות גבינה. איך שהוא אוהב עוגות גבינה! בעד זה שהוא כל כך אוהב עוגות גבינה, אמא שלי מכינה לו לעיתים די קרובות עוגת גבינה, שמצליחה להיות גם דיאטטית וגם טעימה, והיא כל כך מוכשי מוכשרת, שהיא עושה אותה לפי העין.

אבל אמא שלי בחו"ל, שבועות כאן, ועוגת גבינה אין. "אל תעשי כלום," אמר הפטריארך, "אני כבר אקנה."

"מה הוא חושב לעצמו," התלוננתי בפני אוריאל, "שבשבועות לא תהיה בבית עוגת גבינה ביתית?!"

"כן," הסכים אתי אוריאל, "איפה נשמע כדבר הזה בוורשה?"

"שיכני הרעם אם אני לא אכין עוגת גבינה!" אמרתי והנפתי ידיים באוויר, בהבעה של "הקוזקים באים! תברחו!!!".

העניין הוא שבניגוד לבישול, אפייה זה מדע די מדויק. ואני ומדעים מדויקים, אויה. חיפשתי בכל האינטרנט הזאת מתכון, עד שהגעתי למתכון הזה. אתמול הדפסתי אותו, ועם הדף וארשת מאוד גדולה של חשיבות עצמית הלכתי לסופר לקנות את המצרכים הדרושים. חוץ מגבינה, כי גבינה ידעתי שיש בבית.

היום בבוקר קמתי, השתעלתי, ועליתי מלאת עזוז לבית הוריי, להכין עוגת גבינה. סידרתי יפה את המצרכים על השיש, ואז פתחתי המקרר להוציא הגבינה. היא נראתה כמו ציור של פולוק, כולה מנוקדת נקודות ירוקות. נחמד, דווקא. "המממ." אמרתי לעצמי ופתחתי עוד גבינה. פולוק. "אוי." אמרתי  ופתחתי את הגבינה השלישית. פולוק. "גוועלד!" חשבתי, והנפתי וידיים באוויר בהבעה של "והאחרון שבורח, שייקח אתו את ספרי התורה!"

פניתי למוצא האחרון, איזו גבינת שמנת שגיבנתי בעצמי - אל תתרגשו, כולה זרקתי שמנת לתוך חיתול - עליה היו נקודות לבנות, חמודות כאלה.

"נו," חשבתי, "הרי ברור שעובש לבן זה יותר בריא מעובש ירוק, ואני בכלל אוריד את העובש, והאפייה בתנור תהרוג כל חיידק!"

גילחתי את העובש מעל פני הגבינה, והמשכתי כאילו כלום. הקצפתי, ערבבתי, קיפלתי, הכנסתי לתנור. בתור העוגה תפחה, תפחה, תפחה, תפחה, תפחה, ותפחה עוד קצת. כבר פחדתי שניאלץ לעזוב את הבית, אבל אז הגיע הזמן לכבות את התנור. כיבEתי. כעת העוגה בייבוש. דיווחים בהמשך. אם תשמעו על משפחה מאשקלון שמתה מהרעלה מסתורית, אני מודיעה שאני לא קשורה לזה בכלל.

stay tuned.

עדכון: יצא טעים שאני מתקשה להאמין שאני עשיתי אותה. אני כל כך מוצלחת!!!

מעלילות משפחת רביב:

אמא שלי: אריאליטה, לקחנו לטיול את התרמוס הכחול שקנית, הוא ממש מעולה.

אני: אמא, זה התרמוס שבתוכו היה הזרע של זרובי.

מה כל זה משנה, אם אני גוססת במרץ? אחת הסיבות בגללן אני לא נוטה לצחוק על איך גברים נהיים קוקסינלים כשהם חולים היא שאני גרועה בעניין הזה כמו גבר ממש. איך שמופיע הסימן הראשון לאיזשהו מיחוש אני מייד עוברת למצב צבירה של, "אלוהים, אני עומדת למות. מסכנה אני."

עכשיו זה יותר גרוע, כי אמא שלי לא בארץ, ואין מי שירחם עליי אפילו קצת. אפילו לא טיפה. טוב, זה לא שאמא שלי ממש טובה בטיפול בחולים, אבל היא לפחות פולטת איזה, "חולה, מסכנה." אדיש מפעם לפעם.

אני מוקפת בשלושה גברים חסרי לב, שהעובדה שאני מסתובבת בבית ומשתעלת לא גורמת להם לרוץ להכין לי מרק עוף. להפך, היום אפילו הייתי צריכה לבשל להם כשהם חזרו מהשיפוצים בחנות. (אבא שלי: תוך ארבעה ימים זה נגמר!". זמן בפועל: חודש וקצת.) אז כדי לנקום עשיתי להם אורז שאריות והכנסתי לתוכו קבנוס, למרות שהשאטני לא אוכל נקניקים מעובדים, "יש בזה ניטריטים!" שיואו. גם השתעלתי לתוך האורז בזעם. אני מאוד מקווה שהבישול לא הרג את החיידקים.

אה, יש לי גירסה מעוותת להום-פרייז של חייש (לא מוצאת את המתכון שלו) שיצאה מעולה לגמרי.

מצרכים:

תפוחי אדמה

בצלים

מיונז

רוטב צ'ילי מתוק

מלח

מקרצפים את התפודים במרץ, אבל משאירים את הקליפה, זה משפר את הערך התזונתי שלהם. לא שזה כזה משנה, עם כל המיונז וזה, אבל העיקר הכוונה.

מכניסים לסיר עם מים, מבשלים עד שמתרכך אך לא מתפורר.

חותכים את הבצלים לעיגולים, ומקרמלים. יש המון שיטות קירמול, אני מאמינה בזו של אלי: מטגנים את הבצל בשמן עד שמתחיל להשחים, ואז לאט לאט ובסבלנות מוסיפים כל פעם קצת-קצת מים למחבת, לאט לאט הבצלים מקבלים צבע חום מהמם. בלי סוכר, בלי חומץ, בלי יין. רק מים.

מערבבים מיונז עם רוטב צ'ילי מתוק לפי הטעם. מי שאוהב חריף שישים יותר צ'ילי, מי שלא, שישים יותר מיונז. השתמשתי במיונז דל שומן ויצא מצוין. ממליחים.

מסננים את התפודים, חותכים אותם לקוביות. שופכים על התפודים את המיוצ'ילי, מערבבים עד שהתפודים מצופים היטב בתערובת השמנונית.

מצרפים לחגיגה את הבצל המקורמל ומכניסים הכול לתנור, 180 מעלות כזה. אופים עד שהתפודים נימוחים מבפנים ופריכים מבחוץ.

תענוג.