כינוי:
Xanty72 בת: 52 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
יולי 2020
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: brave.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שוב צריכה לנסוע פנימה
זה קורה לי פעם בכמה זמן. אפרוריות עכרורית משתלטת על האישיות שלי, ואני צריכה לנשום עמוק ולצלול פנימה, לבדוק מה קורה.
אני לא מסתכלת פנימה יותר מדי. המודעות העצמית שלי היא לוח נחושת ממורק שאני מציגה החוצה. מבריק, נקי, משקף, בלתי חדיר. רוב הזמן אני חושבת שגם אני כזו, וכשאני מתחילה באמת להשתכנע שהפסאדה זו אני, מתחילים להופיע כתמים ירקרקים על הנחושת, וכמה שאני שונאת את זה, אני חייבת לנקות אותה שוב.
יותר מדי זמן לא הייתי ערומה בפני אף אחד, בכל המובנים. זה נהיה מפחיד. אני לא יודעת איך אני אתמודד עם עירום של הגוף בלי עירום של הנפש, אבל אני לא יודעת כמה כוח יש לי לערטל את הנפש. שוב. אני לא מתפשטנית גדולה. כשכבר הייתי מוכנה להראות יותר, זה היה כשידעתי שאוריאל נוסע וזה נגמר, שאני לא אצטרך לחיות עם תוצאות העירום. כנראה זה הופך אותי למתפשטנית קטנה ולפחדנית גדולה.
אני לא טובה בשבילי זהב. פעם הייתי זורקת את כל כולי על מי שרצה ומי שלא, ועכשיו אני סגורה בפיג'מה כחולה. או אולי אני מספרת שאני סגורה ובעצם אין מי שרוצה לפתוח? נהייתי בררנית, או ויתרתי? בחרתי לא להתפשר, או האימה משאירה אותי בתוך קונכייה? ואהבה חדשה היא הרפתקה, או משהו גדול ומאיים נורא?
| |
הכול עניין של תודעת קיפוח
התחלתי לעשן בגיל 15. זה היה לפני 20 שנה, למרות שבהרגשה הפנימית רק אתמול ישבתי עם קני, תמיר, יניב וחיים במחששה ולקחתי מתמיר את סיגריית הטיים הראשונה שלי. טיים עלו אז שקל לקופסה. 20 שנה, ונדירים הימים שאני מעשנת בהם יותר מסיגריה ליום, ממש נדירים. לקראת סוף היום אני מדליקה סיגריה, מעשנת אותה, וזהו. לפעמים אני מוותרת גם על זו. בבית תמיד יש לי לפחות פאקט סיגריות. למה? כי ככה רגוע לי.
סמים התחלתי לעשן בגיל 24. היום אני מעשנת רק כשמישהו אחר מגלגל לי, ההתעסקות בכל הפצ'קריי הזה כל כך מעיקה עליי, שאני מוותרת. תמיד יש לי טיפה בבית. אם יבוא משבר או משהו. (לידיעת המשטרה, אל תטריחו את עצמכם, זה פחות מגרם, חבל על הזמן שלכם ושלי.)
בהליכון אני הולכת בדיוק 55 דקות. לא שעה, שעה זה מעיק, 55 דקות זה בסדר, כי אז אני לא צריכה להגיד לעצמי "עכשיו אהיה שעה על ההליכון", לא, זה לא שעה, מה פתאום?
בדיאטה אני חורגת כל יום בנקודה אחת. ב-18 נקודות אני מרגישה לא מסופקת, אבל הנקודה הנוספת הזו גורמת לי להרגיש שזיינתי את המערכת, ועכשיו אני יכולה להיות שבעה.
זה תמיד ככה, כמעט כמעט. כמעט לא מעשנת, מתעמלת כמעט שעה, שומרת על הדיאטה כמעט בקפדנות. בכל התחומים זה עוד מאמץ קטנטן, בלתי מורגש למעשה שהיה מקרב אותי יותר ללהיות "בסדר". אבל דווקא המאמץ הקטן הזה, שאני לא עושה, שם נמצאת תחושת החופש - בסיגריה היומית, בסמים שלא בשימוש, בחמש הדקות החסרות על ההליכון, בנקודה המיותרת.
| |
שני דברים:
1. חיים ומוות ביד הלשון.
2. מי שמלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים.
שניים מהספרים האהובים עליי ביותר הם "המשחק של אנדר" ו"מלכוד 22", בשניהם יש גיבורים קצת פסיכיים, עם פילוסופיית חיים, אפעס, בעייתית. יוסריאן מאמין שכל מה שקורה לו ופוגע בו הוא אישי נגדו, ואנדר מאמין שהדרך הטובה ביותר לטפל באויבים היא לחסל אותם.
בפני מי שהייתי צריכה להתנצל התנצלתי. אני לא מתכוונת להתנצל התנצלויות צבועות כי אין בהן ערך ולא כוונה אמיתית. כשאני פוגעת אני מתכוונת לפגוע (אם לא אני מתנצלת, וכבר התנצלתי, הא!).
אבל בשביל עצמי, אני מקווה להפסיק לנהל את חיי כאילו כל מה שקורה הוא אישי נגדי, וכאילו הדרך הכי טובה לטפל במשברים הוא להתנפל ישר על עורק הצוואר.
לחיי ההדרגתיות, אני אומרת.
נ"ב, למי שקורא אותי לאחור מההתחלה: סחטיין, באמת.
ואם ישעמם לכם, הנה אחד הבלוגים הכי מחכימים שאני קוראת.
| |
שנה הלכה, שנה באה ואני כפיי ארימה - take 4
ואו, עוד שנה.
בשבילי, רק ראש השנה הזה נחשב לחג של התחדשות ושמחה, השני, זה בדצמבר, זה סתם יום שאחריו סופרים אחרת. אני מתחילה להרגיש את זה. מחר אקנה מתנות להורים, ואולי איזו חולצה לבנה חגיגית לעצמי, אני אסדר משהו שדורש סידור בבית, כדי להרגיש שיצרתי מקום לשינוי, ותהיה הרגשה של התחלה חדשה.
לפני שלוש וקצת שנים כתבתי את פוסט השנה החדשה הראשון שלי. אלה היו ההחלטות שהחלטתי אז לעמוד בהן.
ועכשיו, רזולוציות לשנה החדשה:
- להפסיק לעשות סמים קשים.
- להפסיק עם הפרוזאק.
- לא להסתפר שוב.
- להתעמל.
- לחייך יותר.
- לדאוג שהאנשים שאני אוהבת ידעו את זה.
- להשתמש מדי לילה בקיסמים הדנטליים.
- למצוא נושא לתזה.
- לעשות מדיטציה או יוגה.
- למצוא עבודה לא בעסק המשפחתי.
שאיפות לשנה החדשה:
- להתקבל לסדנת כתיבה בבית אריאלה.
- לכתוב ספר.
- שהספר יתקבל בהוצאה כלשהי.
- למצוא אהבה.
- להיכנס להריון (??)
- להיות קצת יותר שלווה.
יש משהו קצת מלחיץ ברשימת כאלה שנשמרות לאורך זמן. הן מעמתות אותי עם מי שהייתי, עם מה שרציתי להיות, עם מה שהשגתי ומה שלא. יש דברים שהפכו לא רלוונטיים לגמרי - נגיד, הסמים, או הרצון להפסיק עם הפרוזאק. לעומת זאת, אחרי שלוש שנים שלא התעסקתי בזה בכלל, מתחיל לבעור לי בבטן הרצון לכתוב באמת. בינתיים הוא בוער על פארש, אבל ההצטברות מתחילה.
השיער שלי שוב ארוך, אני אפילו יכולה לעשות צמה סינית, ואכן, התעמלתי, עד שהקרסול המנוול בגד בי. מי היה מאמין שאגיע לרגע שבו אני מתוסכלת כי אני לא יכולה להתחרע על ההליכון?
אז מה לשנה הבאה?
קודם כל, העיקר הבריאות, של כל האנשים שחשובים לי, שלי, ושל כולם.
אני רוצה להכיר בן זוג, ואני רוצה להקים משפחה. נראה לי שאני מוכנה. אם אני מפלרטטת עם כל זעיק שאני רואה ברחוב, כולל זעיקים מכוערים במיוחד, זה כנראה אומר שאני מוכנה, לא?
הייתי רוצה להיות פחות עצלה, לדעת לנצל הזדמנויות שניקרות לי בדרך ולא למסמס אותן מתוך חוסר מוטיבציה, שימת זין, או חיבה יתרה לנוחות שלי.
להתעמל, להתעמל, להתעמל. להתחזק מבחינה פיזית, לעבור לתזונה הרבה יותר בריאה.
להמשיך להתפרנס בכבוד, ממה שאני אוהבת לעשות. אני חושבת שהעובדה שאני אוהבת מה שאני עושה זה שוס מטורף.
ללמוד משחק. כן כן.
להתמתן קצת.
אני מקווה שזו תהיה שנה טובה, מגיע לי.
| |
דפים:
|