לשאוף לנשוף

בטח אתם זוכרים שעד לפני כמה חודשים הייתי אישה נחושה, צינית, זועמת, בעלת דעות מוצקות שנורא אוהבת להרגיז, זוכרים? טוב, הזותי הכועסת הלכה, אני די מתגעגעת אליה האמת, אבל אין מה לדאוג. אפילו במצבי החייכני אני יכולה לזהות דברים שלו הייתי באמת אני היו מעלים לי את הסעיף ואף גורמים לי לכתוב פוסט זועם, נגיד, המייל הזה, שקיבלתי היום:

"אין כמעט משהו שהורג את האהבה  -

יותר מיום האהבה"

אומרת אסתי תירוש מהמרכז לחוויה זוגית 'דואט'. זוגות רבים מתייחסים ליום האהבה כמבחן שיש להתכונן אליו ולעמוד בו, ומפספסים את הכיף שבזוגיות. במרכז 'דואט' החליטו להקדים תרופה למכה, ולקיים בערב יום האהבה 'סדנת ירח דבש' - ערב משעשע וחווייתי לזוגות אוהבים בתחילת דרכם. מטרת הסדנה היא להיפרד מטקסים חברתיים כבדים ומחייבים, תוך למידה כיצד להצמיח אהבה זוגית מתמשכת ומהנה באמצעים ביתיים כמו הומור ומשחקים.

"כוח המשיכה של זוגות בתחילת דרכם עלול להפוך עם הזמן לכבדות ביחסים, אבל זו לא חייבת להיות דרך הטבע" אומרת אסתי תירוש מ'דואט'  - מרכז חוויה זוגית חדש שהוקם בהרצלייה. "רוב הזוגות מתייחסים לזוגיות כמו אל מטלה או עבודה, ולמי מאיתנו יש כוח לעבוד לאחר שעות העבודה?"  לכן, מסבירה תירוש, הופך העיסוק בזוגיות למטלה כבדה ומעיקה, מטלה ההופכת למשבר בעיקר לרגל אירועים מיוחדים כמו 'ימי שנה' למיניהם, ימי נישואין, ימי אהבה, חגים וכו'.

"בדואט החלטנו השנה, לאות מחאה, לשבור את הכבדות והטקסיות של 'יום האהבה' וזאת בערב  כיף, וצחוק זוגי טוב, ערב בו ייחשפו זוגות גם לקלילות האפשרית ביחסים". 

מי שתעביר את הערב החוויתי היא ליה נאור, דרמה-תרפיסטית, מספרת ומנחה מנוסה של סדנאות זוגיות שונות ומגוונות. הסדנה החווייתית תכלול סיפורים, משחקים וצחוקים שיתייחסו ויבליטו דילמות הלקוחות מהחיים האמיתיים של כל זוג בתחילת הדרך.

המפגש החוויתי 'סדנת ירח דבש' מיועד לזוגות טריים ואוהבים, בעלי ותק של שנתיים שלוש ביחסיהם, בערב חתונתם או ממש לאחריה, והוא ייערך ביום ב' ערב יום האהבה,  ב-30/07/07 בין השעות 19.00-22.00.

עלות ההשתתפות במפגש היא 240   ₪ לזוג.

עוד פרטים על המפגש ניתן למצוא באתר האינטרנט  www.du-et.co.il

קוראיי הנאמנים, שזכרונם לא בוגד בם, בוודאי זוכרים שפעמיים בשנה, בטו באב ובוולנטיינס אני נוהגת לצאת בהרצאות ארוכות על התמסחרות האהבה, חוסר ההבנה המהותי שרובנו סובלים ממנו בנוגע למה הם אהבה, זוגיות ושיתוף אמיתיים (רמז: טבעת יהלומים: לא, לחזור מהעבודה לפני שהילדים מקולחים ובמיטה: כן) אבל מה אני יכולה לומר כשיש סדנאות כאלה, חוץ מ-מש"ל?

לא להיבהל! זה לא יהיה הרגל כמו עיונים בפרשת הספקטור. שקד פחות מעיר אצלי דברים. וזה לא כי הוא לא מוכשר, חכם, שנון או רואה, הוא כן כל הדברים האלה, אלא כי אני כל הזמן מרגישה ששקד כותב על-יד, נקי, שנון, תובנות חדות, אבל הוא מפחד לכתוב באמת על רענן שקד. כשאני קוראת אותו אני לא מרגישה שבא לי להכיר אותו. הוא עסוק יותר מדי בשימור איזושהי פסאדה שלא באמת מצליחה לעניין אותי. אה, והוא גם מריר מדי, תחושה בלתי פוסקת של חוסר סיפוק עולה מהכתיבה שלו. לא יודעת, לא נעים לי בחברת אנשים שהעולם שלהם צבוע בגוונים אפורים, זה טוב למעצבים בלגיים, לא לי.

למרות שאם אני אהיה כנה עם עצמי לרגע, סביר להניח שעל סקאלת הכנות בכתיבה, או העדרה, אני הרבה יותר שקד מספקטור. להגנתי אנסה להגיד שאני מנסה, אצל שקד אני לא רואה את הניסיון הזה, הוא מוכן לזרוק בוץ, לא להתפלש בו. אבל הטור שלו השבוע, שעסק בזה שהוא ביטל חופשה שהוא כבר תכנן לפרטי פרטים בגלל עבודה, העציב אותי נורא, כי הוא עוסק במשהו שמטריד אותי כבר די הרבה זמן, וזו השתלטות העבודה.

אני בפירוש לא מנצלת את מלוא הפוטנציאל הכלכלי שלי, לו הייתי יותר חרוצה, הישגית, תחרותית, שאפתנית, הייתי מרוויחה הרבה יותר כסף. אבל אני לא כל הדברים האלה, אז אני מרוויחה שכר סביר, לא יותר (מונחים יחסיים וזה, נו, אתם יודעים). שכר סביר זה אומר שכושר הקנייה שלי מוגבל למדי. אני לא משלמת שכירות על הדירה שאני גרה בה, ואני גרה בפריפריה. ברלינגו המנוולת תהיה בת עשר בשנה הבאה, אני כמעט לא קונה בגדים, לא קונה מוצרי קוסמטיקה יקרים, לא מעט מהרהיטים בבית שלי הם כאלה שאספתי ברחובות ושיפצתי בחיבה, ורוב הטיסות לחו"ל שערכתי בשנים האחרונות כללו שהות אצל חברים או חילופי דירות.

אני לא רוצה ליצור רושם של אומללות - אני קונה כמה ספרים שאני רוצה, יוצא לי ללכת לסרטים, מסעדות ובתי קפה די הרבה, יש לי קצת חסכונות, ביטוחים רפואיים טובים (היפוכנדרית, בכ"ז) פה קרן פנסיה, שם ביטוח חיים ואבדן כושר עבודה, וכמובן, השבח לאל, הורים שיכולים להתגייס.

עוד יתרונות בחיי הם שלמרות שהדד-ליינים שלי קשיחים עד אימה, אני עובדת בשעות שאני רוצה לעבוד בהן, רוב הדברים שאני עושה מאוד מעניינים אותי, מעולם לא ראיתי את הפנים של האנשים שאני עובדת בשבילם, והפוליטיקה הפנים משרדית היחידה שאני צריכה לסבול היא אותי צועקת על עצמי.

מתוך הבחירה שלי, וזו בפירוש בחירה, של להרוויח פחות ולהשאיר לעצמי די הרבה זמן פנוי, אני לא מצליחה להבין את ההשתעבדות לעבודה. ולא, זו לא השתעבדות של אין ברירה, זו השתעבדות של חוסר מחשבה, של חוסר יכולת להעצר ולחשוב, "זה מה שאני רוצה? באמת מה שאני רוצה?"

בעניינים האלה השקפת העולם שלי די ברורה - ככל הידוע, יש לנו רק סיבוב אחד, ורצוי להפיק ממנו כמה שיותר. לעשות ימים כלילות בעבודה לא אהובה ואף שנואה כדי שיהיה עוד כסף לקנות דברים, זה להפיק כמה שיותר מהסיבוב היחיד שלנו? קראתי כתבה על הורים שקונים לילדים שלהם מצעי כותנה מצרית באלפי שקלים. מישהו מההורים האלה חושב שלילדים אכפת על מה הם ישנים? וכמה שעות ביום הילדים האלה שישנים על מצעי כותנה מצרית רואים את ההורים שלהם? כי אני, הרגעים הכי טובים שלי עם אבא שלי לא היו כשהוא קנה לי דברים, אלא בשעות הארוכות במתפרה, רק שנינו וגליל בד ענק שצריך לפרוש.

אנשים שיש להם האמר, באמת יותר מאושרים ממני עם הברלינגו בת העשר? (שלא לדבר על הגועל שמתעורר בי בכל פעם שאני רואה טנק כזה נע ברחובות העיר, גועל פשוט).

נו, ברור שאני לא חיה בסגפנות, וכן, אני מאוד שמחה שאני יכולה להרשות לעצמי שיהיו לי כל מני דברים שאני אוהבת, אבל יחד עם הדברים האלה אני מקפידה לשמור על משאב הרבה יותר חשוב מכסף, וזה הזמן לעשות דברים שאין עליהם גמול כלכלי, ושגורמים לי הנאה עצומה - קריאה, בישול, כתיבה.

אז שקד ויתר על חופשה בגלל עבודה, ואו. אין ספק שבזכרון הימים שלו, הטור שהוא היה צריך לכתוב, או הכתבה, או הישיבה, ייצרבו במוחו הרבה יותר מאשר שהות של כמה ימים באיטליה, מה לא? ומה הוא מוכיח בתלונות שלו, שהוא חייל נאמן בצבא הקפטיליזם? באמת? מקבלים על זה מדליה בסוף?

או למה באינסטינקט הראשוני רציתי בן.

הטור הוא על נערות בגיל ההתבגרות, הקושי, האימה, השוני, קצת על פער הדורות. הסטייה מהטור תהיה די חדה. כשגמרתי לקרוא אותו ליטפתי את הפיצפיצ דרך הבטן, ואמרתי לה שזה יהיה בסדר, שגם התקופה הרעה הזאת שקוראים לה גיל ההתבגרות תעבור בסוף, וגם נבהלתי קצת מזה שהיא ילדה.

לא רציתי בן בגלל שאני מעדיפה בנים. אני לגמרי אישה של נשים, וזו עמדה שמאוד נוח לי בה. רציתי בן כי לגדל בת נראה לי הדבר הכי מפחיד בעולם, לא בגלל קשיים בתקשורת וחוסר הבנה. להפך, בגלל יותר מדי תקשורת והבנה. עם בנים, יחד עם כל האהבה והקרבה יש איזשהו סוג של דיסטאנס בריא. גברים מבחינתי הם יצורים עלומים קצת, משום מה הדימוי הויזואלי שעולה לי עכשיו הוא גזע עץ. אני לא לגמרי מבינה מה מניע אותם, איך הם חושבים, מי הם, תמיד נשאר איזשהו משהו מאחור שאני לא אבין עד הסוף, וזה בסדר, זו נראית לי דרכו הטבעית של העולם. נשים, נשים הן כמוני. הן שקופות, במובן הטוב, כן? הכאבים שלהן שלי, הפחדים שלהן שלי, השמחות שלהן שלי. מה שמעניין הוא שברמת המקרו, למרות שהן כל כך ברורות, נשים הרבה יותר מעניינות בעיניי מגברים.

דווקא בגלל שגברים לא שקופים לי, רציתי בן. אני לא חושבת שעוצמת האהבה לבן שונה, אבל נראה לי שרמת ההזדהות אחרת. נורא יכאב לי כשיכאב לו, אבל אני לא אבין לגמרי כמה כואב. לגדל בת, זה במובן מסוים לגדל איזושהי גירסה של עצמי שוב - שיהיה ברור, לא בגלל שהיא בהכרח תהיה דומה לי, אלא כי היא אישה - הפחדים שלה, הכאבים, השנאה, השמחה, העלבון שיצוץ כשיגידו לה משהו, הפעמים שאני אעליב אותה, או היא תעליב אותי, את כולם עברתי קודם, גם אמא שלי, וסבתא שלי. כל מה שיכאב לה יהדהד משהו שכבר כאב לי, וזה מפחיד אותי. ההזדהות המוחלטת הזאת מאיימת עליי נורא. איך אני אלמד אותה לאהוב את עצמה? איך אני אצליח לשכנע אותה שהיא הדבר הכי מושלם בעולם, כשאני בטוחה שאני כל כך פגומה? איך אני אתאפק לא להעיר לה על השיער, העגילים, המשקל, האיפור? איך אני אצליח להפנים שלמרות שהיא אני, היא עדיין עולם נפרד לגמרי?  

לפני כמה זמן ראיתי תוכנית שבה רינו צרור (יוחזרו התלתלים! מספיק להתבייש בתלתלים!) מראיין אישה ערבייה, שאלוהים יסלח לי, אבל אני לא זוכרת את שם משפחתה, רק את שמה הפרטי, אבתסאם. הוא ראיין אותה מכיוון שהיא רצה למועצת העיר בפרדיס, פעילה למען השלום, בעלת דעות מאוד מיוחדות, באמת, אישה מרשימה ביותר.

האישה המאוד מרשימה הזאת ישבה בביגוד מוסלמי מסורתי וצנוע, וקצת נהיה לי דיסוננס בין הדעות לבגדים שלה. תוך כדי צפייה נזכרתי גם שקראתי לא מעט בשנים האחרונות על נשים מוסלמיות במדינות מערביות שבוחרות לחזור ללבוש המסורתי, וגם על נשים דתיות אצלנו, שקוד הלבוש שלהן מאוד ברור.

רוב הנשים המוסלמיות שבחרו לחזור ללבוש המסורתי דיברו דווקא על תחושה של חופש שהצניעות מעניקה להן, ואני, עד אבתסאם, כל פעם גיחכתי לעצמי נוכח האמירה הזאת, "נו באמת, חופש, בתחת שלי." הייתי נוחרת, "איזה חופש יש בלזרוק על עצמך שמיכה, להסתיר את עצמך לגמרי, רק כי זה מה שגברים מצפים שתעשי?!" לא משנה שבד"כ המרואיינות היו נשים מאוד נבונות, מאוד מודעות, לי היה ברור שהן סובלות משטיפת מוח ושהן מהוות עוד ביטוי מדאיג להתפשטות הפונדמנטליזם האסלאמי, או יה!

אבל אבתסאם הכריחה אותי לחשוב. מדובר באישה שיוצאת בתוקף ובאומץ נגד מוסכמות עמוקות מאוד בחברה שהיא חיה בה. היא אישה חזקה ובעלת חשיבה עצמאית באופן שאני רק יכולה לחלום עליו, והיא באמת הרשימה אותי, אז פתאום נהיה לי קשה ליישב בין הידיעה שלי על כך שנשים שמתלבשות עפ"י קוד מאוד צנוע הן שטופות מוח אומללות, ובין האישה הזאת מולי, שהחליטה לבד, כמו הרבה מאוד נשים אחרות, שכך היא רוצה להתלבש.

התחלתי לחשוב על החופש שלי לעומת החופש שלה, אני חופשייה לחשוף פחות או יותר מה שבא לי, אני יכולה להסתובב כמעט בערום ברחוב, אבל זה שאני יכולה פתאום להחליט להסתובב כך - לפני שאני אצא להסתובב ברחובות כמעט בערום הגוף שלי יעבור תהליך גוזל זמן, מעיק ודי מכאיב, כי איך שהוא עכשיו, הוא לא בסדר, הוא פויה. היא מסתירה את הגוף שלה מהעין הציבורית, אבל מתחת לבגדים הצנועים בצורה קיצונית שלה היא נושאת גוף שחי בידיעה הבלתי פוסקת שהוא נחשק, ודווקא בגלל שהוא נחשק אסור לחשוף אותו. אני זוכרת שיצא לי גם להסתכל איך בנות דתיות אצלנו נושאות את עצמן, והן חיות בתוך הגוף המוסתר הרבה יותר בנוח ובאגביות מכפי שאני חיה בגוף החשוף. אז מי כאן חופשייה ומי שטופת מוח? אני, שהגוף החשוף שלי הוא מקור לדאגה שמא הוא לא במצב מטופח כראוי, או הן, שיודעות שהגוף המוסתר שלהן הוא פחות או יותר הדבר הכי נחשק שיש?