לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

לשאוף לנשוף

כינוי:  Xanty72

בת: 52



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2020    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

תנו להם לקרוא, שיקראו הכול


לפני כמה ימים רוניבק שלחה לי את הלינק הזה. מסתבר שיש סופרת בשם סיגלית דיל שהנוער, הו, הנוער, חושב שהספרים שלה מדימים ממש, ושהיא רושמת סיפורים מדימים, ושבכלל, יש לה דימיון מדים. מסתבר ש"עם עובד" עלו על פוטנציאל המדימות של הבחורה הצעירה והמדימה הזאת, והיא חתומה על איזה חוזה, לא יודעת אם החוזה מדים או לא.

עכשיו, לאור הטירוף שאוחז בכול חובבי הקוסם מהוגוורטס, שאני חושבת שהוא די מדים, שוב עולים הטוקבקים הזועמים, "זו ספרות? זו תרבות? אלה לא ספרים, לא ולא! זו תעודת עניות לנוער, לחינוך, למדינה, להורים, וביטוי מכאיב של תרבות הצריכה, אה, סליחה, תרבות זה לא!!!"

עוד מסתבר שהנוער (זה נוער זה? זה חרא!) או מעט הנוער שעוד אוהב לקרוא, אוהבים ספרים של סופרים תת תרבותיים, כמו סמדר שיר, או כל מיני ספרים בסדרת "צמרמורת", או משהו כזה, ושזה נורא, פשוט נורא, הזבל שמאכילים בו את הילדים היום, צק צק צק.

יש לי שתי תשובות לזעזוע הזה: הקצרה היא "אנחנו קראנו וי. סי. אנדרוס." זה באמת אמור לסתום את הפה לכל חובב ספרות אנין. באמא שלי, אשפה ספרותית כמו שהגברת אנדרוס ייצרה לא יוצרה מעולם. אני יודעת על מה אני מדברת, קראתי אלפי ספרים שלה בשקיקה, אני בטוחה שלעומתה סיגלית דיל מדימה לגמרי.

התשובה הארוכה היא שקריאה היא הרגל נרכש, והאמת היא שזה לא משנה באיזה אמצעים הוא נרכש, העיקר שזה יקרה. אני בטוחה שדור אחרי שגוטנברג המציא את הדפוס כבר קמו מחנכים והורים שהזדעזעו מזה שהנוער קורא ספרים פחות איכותיים מהתנ"ך, בטח סופרים שנחשבים היום לקלאסיים, כמו סטיבנסון, הז'ול ורנים למיניהם, ואפילו דיקנס ודוסטויבסקי עוררו בעבר תרעומת וזעם בקרב מחנכים והורים, וחשש שמא הנוער יושחת ולא ידע מה טוב ומה רע. 

מאז, בכל דור ודור אנו מצווים להזדעזע ממה שהנוער קורא, ואוי ואבוי, בזמננו זה שלא היה ככה. באמת לא היה ככה? בילדותי היו יצירות ספרותיות קלוקלות כמו "טרזן", "השביעייה" וכאלה שהיו מופת לאתנוצנטריות וגזענות שהיום מזעזעות אותי, לא קראתי? קראתי, כמו מנייאקית קראתי. "קופיקו" ו"דנידין" טובים יותר? באחריות, לא. חרא של ספרים. גם אותם קראתי. עד גיל 11 קראתי ספרים שלפחות 60 אחוז ממה שקורה בהם לא הבנתי, אבל חשבתי שהם נורא יפים וקסומים; כמו כל הדזירה, אנג'ליק, אמבר, ננה, וכאלה, למה? כי זה מה שהיה, ואני לא בטוחה שסיפורה של ננה הזונה שהתפגרה, בתיאורים מאוד פלאסטיים, מהדבר השחור, יותר חינוכי מהספרים המדימים של סיגלית דיל.

אבל זה בדיוק העניין, ספרים הם לא עניין חינוכי. ברגע שהם מוצגים כמשהו חינוכי הם מייד מאבדים מקסמם. ספרים הם עונג בלתי פוסק, הם מרחיבי אופקים, הם משפרים את השפה, הם מעוררים סקרנות, הם שער הכניסה להמוני עולמות אחרים, לצורות חשיבה וראייה שונות, ואת כל זה הם עושים גם כשהם לא חינוכיים או מופתיים. בכל הארי פוטר הקוראים לומדים על מיתוסים קדומים בלי שהם ירגישו שמישהו מכריח אותם, אלא בעונג ובסקרנות. אין אף ספר, זבלי ככל שיהיה שלא לימד אותי משהו, שלא שינה בי משהו, אפילו קטנטן.

אז הנוער והילדים קוראים זבל? שהנוער והילדים יקראו מה שבא להם, שיהיה גם קלוקל, עילג וגזעני. שיקראו עוד ועוד, בלי שום בקרה או פיקוח. כן "לגילם" לא "לגילם", למי אכפת? זה לא משנה, מה שמשנה זה שהם ייכנסו לעולם הזה, בלי להתחשב באיך שער הכניסה נראה ומה דעתנו עליו. אחרי זה, בהמשך הדרך, הם יכירו את האנשים שיכוונו אותם לספרות טובה באמת, או שלא יכירו, ויחשבו שזבל הוא איכות. לא חשוב, כי כל ספר מלמד משהו. אני אמשיך לא לצקצק נוכח הספרים המדימים של סיגלית דיל, או בגלל שהנוער לא יודע מי זה סטיבנסון או ג'ול ורן, כל עוד הקריאה היא בגדר עונג, מבחינתי זה מספיק.

 

נכתב על ידי Xanty72 , 21/7/2007 19:07   בקטגוריות בשבתי כמבקרת תרבות  
73 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמא גאה ב-31/7/2007 20:20
 



כן, חייבים לדבר על קווין


נו, ברור שגמרתי אותו, גם כתוב כך שאי אפשר לעזוב, וגם הדהד להמון דברים שכבר המון המון זמן מעסיקים אותי, כמו חיבה ואהבה ומה יותר חשוב; התהייה האם אופי הוא מולד, וכמה אפשר לשנות אותו; רוע כמאפיין אנושי, כאלה.

מה שמטריד אותי בספר זה שאיכשהו מערכת היחסים בין אווה וקווין היא מערכת היחסים המשמעותית ביותר של שניהם כי הם רואים אחד את השני כמו שהם באמת. בעלה של אווה הוא אבא אוהב, אבל הוא אוהב את הרעיון האידילי של הבן שלו, אין לו מושג מי הילד הזה באמת, אהבה כזאת שווה משהו? איזה ערך יש לאהבה שלא רואה את האדם הנאהב? אין לה. הרגעים הכי קרובים של קווין ואווה הם דווקא כששניהם חפים מכל העמדת פנים, כשהם עומדים אחד מול השני ויודעים שהשני יודע מי הם בדיוק, ודווקא מתוך הערום הרגשי הזה צומחת ביניהם אהבה.

עוד נושא שהספר עוסק בו הוא הצורך להאשים, שרווח כל כך בחברה האמריקאית ומשם מתפשט לכל העולם. אנחנו פשוט לא יכולים להתמודד עם הידיעה שדברים רעים קורים, ולפעמים הם קורים לנו במקרה, או בלי שיגיע לנו, למה? ככה, כי דברים רעים קורים.

אחד הטקסים הקבועים שלי ושל אוריאל זה טקס ה"אתה אשם!" כל דבר, ולו המופרך ביותר, נגיד, אם אני לא מוצאת את המפתחות נגמר ב"אתה אשם!" ובאוריאל שעונה, "צודקת, אני מצטער." בעיקרון זה טקס מצחיק, אבל איכשהו, למרות שלשנינו ברור שהוא לא אשם, ושהוא לא החביא לי את המפתחות, גמר לי את המים המינרליים או ייצר לי כאב ראש, האפשרות הזאת להגיד "אתה אשם." נורא מרגיעה. רק שברמות הגבוהות שלה היא יוצרת חברה של מפגרים שלא אחראים למעשיהם. אין מה לעשות, לא תמיד יש אשמים, ולא תמיד השעיר לעזאזל האולטימטיבי של העת המודרנית מאז פרויד, ההורים, אחראי למה שהילדים עושים.

לא מזמן יעל ישראל פרסמה סדרת פוסטים על ילדים, האם יצר האדם טוב או רע, וכבר שם משהו בגישה שלה לא הסתדר לי. אני לא מבינה מאין הגיעה האמונה שרואה בילדים מלאכים קטנים שאם רק יטופחו נכון יגדלו להיות מלאכים גדולים, מעולם לא האמנתי בזה. אף אחד לא מלמד ילדים להיות רכושניים, לקנא באח הקטן שנולד להם, או איך עובד הדירוג החברתי בכל חברה אנושית, למי מתקרבים ולמי לא. הם יודעים את זה יופי לבד, והם יפתחו שלל תכונות לא נעימות בלי קשר לניסיונות ההוריים או החברתיים לעצב אותם. לא האמנתי בזה קודם כל מתוך עמדה של ילדה שהייתה דחויה חברתית במשך כמה שנים קריטיות, שבהן לא התקרבו אליי (חוץ מכמה חברות משונות כמוני) כי פירוש הדבר היה פיחות במעמד החברתי של מי שמתקרב. גם אלה שלא הציקו לי, והם היו הרוב, ידעו שרצוי לשמור מרחק מהילדה המוזרה עם המבטא, בדיוק כמו שאני ידעתי לשמור מרחק מהילדים שהמעמד שלהם היה נמוך משלי, אמא שלי לימדה אותי את זה? לו היא הייתה אוהבת אותי יותר החיברות שלי היה קל יותר? לא.

אני גם מאמינה שלילדים יש אופי, אפשר אולי לעדן אותו, לכוון קצת, לאלף, אבל לשנות לגמרי? לא. בכל משפחה שתסתכלו יהיו כמה אחים ששונים לגמרי זה מזה, מה שקצת פוגם בתיאוריית ההורים, כי איך זה יכול להיות שאצל אותם הורים ילדים יוצאים כל כך שונים?

עצם הקביעה לפיה ילדים הם טובים מטבעם או רעים מטבעם היא עלבון לאנושיות שלהם. אנשים הם לא טובים או רעים (האדם הסביר, כן? לא מקרי קיצון כמו ג'פרי דאהמר או אמא תרזה) הם גם זה וגם זה, ולפעמים לא זה ולא זה. אנשים הם אנשים, וילדים? הם גם אנשים, לא פחות ולא יותר.

 

נכתב על ידי Xanty72 , 19/7/2007 10:44   בקטגוריות בשבתי כמבקרת תרבות  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יעל ישראל ב-21/7/2007 18:30
 



חייבים לדבר על קווין?


אני נתונה כרגע בעיצומו של מבצע ספרותי אדיר, אנשים בעלי חוש היסטורי יכולים אפילו להתייחס אליו כאל מבצע שווה ערך לבניית הפירמידות, או טיפוס על האוורסט: בשקדניות נמלולית אני קוראת את כל הספרים שהתחלתי ונטשתי באמצע, וספר שהפעם אני לא אצליח לגמור, סופו שיעלה בעשן השמיימה (טוב, ימצא את עצמו ברחוב, אתם יודעים שרוב האסוציאציות שלי שואתיות, מה אעשה?) בינתיים בז מואה, ירח של זאבים, אסכולה ישנה, אישה כלב ים, לנשום ועל תנאי רכשו לעצמם מקום על המדף, בעוד שיצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה והשקרן יעופו ולא נודע שתפסו מקום בספרייה. יש עוד כמה עשרות ספרים שמחכים לעוד הזדמנות, אבל אני סבלנית, הם סבלניים, וכולנו מלאי כוונות טובות.

כדי לא להרגיש שאני כורעת תחת המשימה שלקחתי על עצמי, אני מגניבה מפעם לפעם ספר חדש לגמרי, וכך התמוגגתי מכדורי הטניס של אלוהים של פריי המהמם (לשקרן נתייחס בתור גחמה של מי שהיה אז סופר מתחיל, כן?). עכשיו אני באמצע "חייבים לדבר על קווין", של ליונל שרייבר, שמזעזע קצת את אמות הסיפין של נשמתי. הספר כתוב כסדרת מכתבים שכותבת אישה לבעלה הנעדר, והם עוסקים בבן שלהם, קווין, שביצע מעשה רצח סטייל קולומביין. המספרת מנתחת בחדות את האמהות שלה, כדי לנסות להבין איזה תפקיד היא מלאה במעשיו של בנה, ובינתיים (אני רק באמצע) הניתוח העצמי שלה מפחיד בכנות שלו.

יום אחד, כשפיצפיצ תהיה בחוץ אני אכתוב את הפוסט "על האמונה", בינתיים, נו, אמונות תפלות. אבל אני חושבת שאחת האמונות הבסיסיות ביותר, שכנראה בלעדיהן נשים לא היו הופכות מיוזמתן לאמהות, היא שמתישהו הן יאהבו את הילד שלהן. כבר קראנו מספיק כדי לדעת שזה לא חייב לקרות ברגע הראשון, אפילו לא בשנה הראשונה, שיש נשים שמתאהבות בילדים רק כשהם מתחילים לחייך, או לדבר, או להגיד דברי טעם, אבל איכשהו האמונה הבסיסית ביותר היא שמתישהו ההתאהבות הזאת תנחת בעוצמה אדירה. גם נשים שלא היו סגורות לגמרי על זה שהן רוצות ילדים מספרות איך הן נדהמו כשזה הגיע לילד הפרטי שלהן. אף פעם, מעולם, לא שמעתי אישה אומרת, "וואלה, היו יכולים להיות לי חיים טובים יותר בלעדיו." זה הטאבו הגדול ביותר של האמהות. כבר מותר להגיד שזה קשה, שזה לא תמיד תענוג, שיש רגעים שכפתור שמעלים אותם יהיה מתנה אדירה, שהם מכעיסים, מרגיזים ולפעמים שונאים אותם, אבל להגיד שלא אוהבים? פשוט לא אוהבים? אף פעם.

אמא של קווין לא אוהבת את הילד שלה, לפחות בשלב שאני נמצאת בו בספר, לא אהבה אותו יותר מדי, והיא כותבת את זה. ברור שנורא קל להגיד שהילד הפך לרוצח כי הוא לא נאהב, אבל זו הנחה קלה מדי, המון אנשים שלא קיבלו אהבה יש שם בחוץ, והם לא רוצחים.

לפני שהיא נכנסה להריון אמא של קווין הייתה שותה בלילה כוס יין. אחרי שהיא נכנסת להריון בעלה עושה לה פרצופים על היין הזה, והיא מתחילה להרגיש טינה כלפיו וכלפיי העובר, שמונע ממנה משהו קטן שהיא כל כך אוהבת. בקטע הזה חייכתי לעצמי, איך כתבתי את "על הטינה" לפני שקראתי את הספר, אבל ככל שהיא תיארה יותר ויותר את התעוקה שבהריון, אובדן האוטונומיה על הגוף, הבעל שמונע ממנה לעשות דברים כי הם עלולים להזיק לעבור, אני מצאתי את עצמי מניחה יד מתחת לפופיק של עצמי, ממש ברווח שבין הפופיק לתחילת שיערות הערווה, כדי להרגיש את הבת שלי זזה בתוכי. "לא פיצפיצ," לחשתי לתנועות הדגיות הקטנות שלה, "זה לא ככה, באמת, אני רוצה אותך נורא נורא." אני גם די בטוחה שאם אני לא אתאהב בה מייד כשהיא תגיח, אז זה יקרה כשהיא תהיה בשנה הראשונה, או תתחיל לחייך, או לדבר, או להגיד דברי טעם, ואם לא?

החלום הכי מפחיד שהיה לי בהריון היה שהוא נולד (חלומות, נו, עוד לא ידעתי שזאת בת, נדמה לי) ושהוא חמוד, וכאילו, בסדר, אבל לא יותר מזה. ששנינו די אדישים אחד לשני. התעוררתי מבועתת. אצל אמא של קווין הסיוט הזה התגשם, ואני בטוחה שהיא לא היחידה. ואם גם אני אהיה כזאת? אם הרגע הזה שאני אסתכל בה ואדע שהיא הדבר הכי מדהים בעולם ושאני לא מאמינה שהיא יצאה ממני לא יגיע אף פעם? זה מה שהכי מפחיד אותי, לא לילות בלי שינה, לא ריצות לחדר מיון אחרי שהיא תתעקש לדחוף לעצמה חרוזים לאף, לא חוסר האונים כשמישהו ישבור לה את הלב. לא, אני הכי פוחדת לא להתפעם ממנה.

 

נכתב על ידי Xanty72 , 18/7/2007 11:00   בקטגוריות בשבתי כמבקרת תרבות  
71 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של איילת ב-2/8/2007 13:25
 



ספרים, רבותיי


נכון יש את הזה של לאומי קארד? אני פשוט לא יכולה לכתוב עליו כי אינדי לא מרשה לי. בתור חניכה של פרי אני אסמוך עליכם שתשלימו את הפערים לבד: לאומי קארד. סטימצקי. די, לא אומרת יותר. לא תוציאו ממני כלום מעבר לזה. אה, גם עד ה-31.5 אבל הנה, מעבר לזה אני שותקת.

החלטתי לנצל את הדבר הזה שאסור לדבר עליו כדי לעשות השלמות של כמה ספרים שמזמן רציתי, ושאף פעם לא נכנסים לזה הרגילים, כי הם של כל מיני הוצאות קטנות, שלא מכניסות ספרים לכאלה שיש.

אה, לפני שאמשיך, אני אשתף אתכם בפילוספיית החיים שלי בנוגע לקניית ספרים: אסור, אסור, אסור לשלם את המחיר הקטלוגי של הספר. פשוט אסור. כל קונה ספרים סבלני יודע שמתישהו יהיה מבצע, וצריך רק לנשום עמוק ולהתגבר על הדחף. אם הספר שאתם רוצים לא במבצע כרגע, אל חשש, הוא יהיה, ואם יכלו כל הקיצין, תמיד יש את שבוע הספר. תזכרו : לנשום עמוק, ולזכור שלקנות ספר במחיר קטלוגי זה כמו לדחוף אננס לתחת. נורא מכאיב.

אז הפעם קניתי כמה ספרים שהייתי חרמנית עליהם זמן מה, ביניהם את החדש של אמילי נותומב, "חומצה גופרניתנית", ועוד ספר עיון נורא מעניין, בשם "להיתקל באושר" מאת דניאל גילברט, שלמרות שמו הרוחניקי הוא בכלל לא ספר רוחניקי.

מדובר בספר שמסביר בצורה בהירה וברורה את העיוותים שיש לנו בנוגע לתפיסת העתיד והאושר, כמו למה למשל תאומים סיאמיים שיש להם אפשרות בחירה לא רוצים שיפרידו אותם, למרות שכל מי שלא תאום סיאמי נוטה לחשוב שגורלם איום ונורא, או למה אנשים שזוכים בלוטו לא הופכים למאושרים עד הגג.

הספר של נותומב, סופרת שאני מאוד מחבבת, עוסק בתוכנית הריאליטי האולטימטיבית: חוטפים אנשים מהחיים שלהם ומכניסים אותם למחנות ריכוז בדיוק כמו של הנאצים, בהבדל אחד: המחנות מרושתים במצלמות ולצופים יש אפשרות לקבוע את גורלם של העצירים. כמובן ששיאי רייטינג נשברים, וככל שהזוועה גוברת, מספר הצופים עולה. יש כאן ביקורת על תרבות הרייטינג שמדרדרת אותנו, בלה בלה בלה, אבל בניגוד לספרים הקודמים של נותומב את זה פחות אהבתי. ברור מדי, ישיר מדי, חסר עידון לגמרי.

אבל כמו שאני יודעת בערך מאז ומתמיד, אף ספר שקראתי לא היה לשווא.

 באמת, כל ספר משאיר משהו אחריו, ונותמב עזרה לי להבין למה אני לא אוהבת תוכניות ריאליטי שהצופים קובעים בהן את מהלך העניינים. תמיד חשבתי שזה בגלל שאני סנובית שאוהבת לעשות דווקא (טוב, גם) אבל כשקראתי אותה הבנתי את התחושה הלא נוחה שתוכניות כאלה מעוררות אצלי - זו האפשרת לחרוץ את גורלו של מישהו בלחיצת כפתור. אפשר לומר שלחרוץ את גורלו זו קצת הגזמה, אבל אני בטוחה שמתמודד שעף מ"כוכב נולד" או "נולד לרקוד" או "מי יכול לדחוף אננס לתחת" כן מרגיש שגורלו נחרץ.

מבחינת ההרגשה האישית שלי תוכניות ריאליטי חושפות את הצדדים הכי גרועים של האופי האנושי, של המשתתפים ושל הצופים. יכול להיות שאני מתנהגת כמו בת יענה, אבל אני לא רוצה לראות את זה. פשוט לא רוצה. יש סיבה לכך שלרובנו יש אישיות די שונה בכל מקום שאנחנו נמצאים בו - כי חלק גדול מחלקי האישיות של כולנו די מגעילים (ואני לא מדברת על לחטט באף ולאכול את התוצרת, אלא על דברים עמוקים יותר שנחשפים: קנאה, שקרים, תככנות, קטנוניות, חוסר יכולת לפרגן וכדומה) ונכון שכל טווח הרגשות לגיטימי, אבל ההפגנה שלהם לא. אם נפגין את כל החלקים שלנו, לא נוכל לחיות בין אנשים, פשוט ככה.

 

 

 

נכתב על ידי Xanty72 , 11/5/2007 17:23   בקטגוריות בשבתי כמבקרת תרבות  
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פרפר ספרים ב-14/5/2007 09:08
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לXanty72 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Xanty72 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)