לשאוף לנשוף

תראו, תשמעו, לא יפה להודות בזה, אבל אני קצת עצובה לאחרונה. קצת לבד לי. אני רוצה אהבה. אני רוצה חבר. אני רוצה בן זוג.

פעם קראתי שאנשים שמתאלמנים והייתה להם זוגיות טובה נוטים למצוא די מהר בן זוג אחר. לא כי הם לא אהבו את בן זוגם המנוח, אלא בגלל שזוגיות היא בשבילם חוויה טובה שהם לא רוצים להיות בלעדיה. תמיד חשבתי שזה שטויות, שצריך המון זמן להתאושש, ושזה מעיד על לא מספיק אהבה כלפיי בן הזוג, אבל עכשיו אני מבינה את זה.

לא, לא, אוריאל המהמם לא נפטר ( חס וחלילה! חמסה חמסה חמסה חמסה, מלח מים שום שמיר, כפרה, אתה יודע שאני רוצה אותך בחיים ושולח מתנות, ביחוד כאלה), אבל בניגוד למערכות יחסים קודמות שיצאתי מהן בטראומה שדרשה תקופת התאוששות, הפעם אני רוצה עוד! כזה! יותר טוב!

אני נורא מתגעגעת לכל הדברים שיוצרים זוג - פיתוח שפה פרטית, חשיפת סודות קטנים ומגעילים והקסם בזה שמי שמולי לא חושב שזה מגעיל, ההתחשבויות האלה, שהופכות לברורות מאליהן. נגיד, לא להזמין מנה עם פטריות, כי המרקם מגעיל אותו והוא לא יוכל לטעום, או ללכת לסרטים מחרידים כי זה מה שאני אוהבת, ואז להשמיץ אותם במרץ, כי אם לא הסרט לא שווה כלום מבחינתי. אני רוצה את הפשרות האלה, שחלק מהן מתקבלות באופן טבעי וחלק אחרי מריבות איומות, ואני אפילו רוצה את הדברים שרבים בגללם כל הזמן, למשל, הנטייה שלי לאחר.

קצת מבאס. אבל נו, בטח יהיה בסדר, לא?

כשהוא נסע לזיין עיזות בניו זילנד הייתי נורא עצובה, אבל גם מלאת עזוז ותקווה. היה לי ברור שאחרי שבועיים שם הוא יבין שחייו אינם חיים בלעדיי, ומייד ישוב ובאמתחתו קראט וכרטיסי טיסה לקפריסין. למרבה התדהמה זה לא קרה.

כשהוא חזר כעסתי, הרגשתי מרומה, התנפלתי עליו, אימללתי אותו, רבתי אתו, והכי לא הצלחתי להבין איך הוא אומר שהוא אוהב אותי, אבל בכל זאת מתכוון לנסוע שוב, בלעדיי. אני מניחה שהיה יכול להיות הרבה קל אם הייתי מצליחה לא להבין למה הוא צריך לנסוע ולמה הוא צריך לנסוע לבד. הייתי יכולה לזעום בנחת ולהרגיש את מלוא תחושת הקיפוח הראויה, אבל יחד עם הזעם והקיפוח אני יודעת שהוא צריך לנסוע והוא צריך לנסוע לבד וזהו. מצד שני, זה גם מחייב אותי להתמודד עם הידיעה שעם כל האהבה, עדיין הוא בחר לעלות לבד למטוס הזה. זה קצת מעליב. טוב, זה מאוד מעליב.

אחר כך נזכרתי שיש עוד דברים מעבר לכעס שלי. שהוא מקסים הרבה, וכיפי, והוא מצחיק ומחכים ואני נורא אוהבת להיות אתו, אז אחרי תקופה לא ארוכה של חריקות וצרימות, הצלחתי להפסיק לכעוס וליהנות ממה שיש. מה שיש זה המון. זה לא הכול, זה לא מספיק, אבל זה המון. תקופת הביניים הזאת הייתה ניסיון בחיים כאן ועכשיו. האופציות היו לנתק קשר ולעבור הלאה, או להיות במערכת יחסים שאין לה עתיד במובן הרגיל של מערכות יחסים - זוגיות אמיתית, ילדים, חיים משותפים - אבל יש לה הווה מאוד מאוד נעים. העובדה שמדובר היה בתקופה של חמישה חודשים עזרה לי להחליט איך שהחלטתי. זו לא הייתה החלטה קלה. כל הזמן הייתי צריכה לזכור שזה מה שבחרתי ולמה בחרתי, לא לכעוס, לא להאשים, לחיות עכשיו, בנעימות של הרגע. הזמן אתו זו אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי אי פעם. אתו למדתי איך אהבה מזינה אהבה עצמית שמזינה עוד אהבה, כמו פרפטום מובילה. הייתי קסם כי הוא ראה את הקסם, והוא היה קסם כי אני ראיתי את הקסם. זה כמו להתרחץ באור, תחושת האישור והתשוקה הבלתי פוסקים, והלוואי וכל אחד יזכה מתישהו להרגיש איך זה להתרחץ באור, האושר שבקבלה השלמה, ומצד שני, כן, עדיין הניקור הבלתי פוסק הזה, הוא עוד מעט נוסע. בלעדיי.

סיפרתי לכם פעם שיש לי יכולת הדחקה מופלאה? לא, כי יש לי יכולת הדחקה מופלאה. הדברים שאני יכולה להדחיק מפתיעים אפילו אותי. אבל לפעמים אפילו יכולות ההדחקה המפוארות שלי נאלצות לעמוד מול שוקת שבורה, וכל פעם שאני חוזרת לפוסט הזה שלו, אני נאלצת להתמודד עם הידיעה שזהו, הזמן שלנו מתקצר והולך. "להדחיק! להדחיק!" אנחנו אומרים אחד לשניה, חצי בצחוק וחצי לא, אבל מאחורי ההדחקה יש אמת בסיסית. מטוס שייקח אותו לעתיד שלי לא יהיה חלק בו. אחד הדברים שמכעיסים אותי בגיל שלי זו התכליתיות הקרה שהוא כופה עליי. לא מעט פעמים בחמשת החודשים האלה נאלצתי לשמוע את שחלה א' אומרת לשחלה ב', "תגידי, זותי חושבת שיש לנו עוד הרבה זמן? לא, כי אני פה כל 35 ימים זורקת לזבל עוד ביצית משהו משהו, והיא משחקת לה בזוגיות אפלטונית!" והייתי צריכה לגעור בשתיהן, "תשתקו, פוסטמות! החלטתי שאני חיה בכאן ועכשיו, אז אל תאיימו עליי בביציות, ברור?!"

עכשיו הנסיעה הסופית. הפעם זה נגמר באמת. אחר לי יביא קראט, ואני צריכה להתכונן לבואו של האיש הבא שלי. אני מקווה שהאיש הבא יישאר כבר. נראה לי שלמדתי מספיק לבד, למדתי מספיק זוגיות, עכשיו אני רוצה הכול. מישהו שיהיה בסביבה בעוד חמש ועשר ועשרים שנה, ושמתישהו, אחרי ילדים, משברים, רגעים מאושרים ורגעים של קושי עצום, כי אלה החיים, נהיה שני זקנים שהולכים יד ביד בשדרה, איפה שלא תהיה השדרה הזו.

אבל אלה תוכניות לעוד המון שנים, ממש עכשיו אני בטח אהיה עצובה, ולבד, וקצת אבודה, ואכעס עליו, ועליי, ועל הטלפון המזוין. אחרי זה אני אפעיל שוב את כל המנועים שנתתי להם לנוח. הגיע הזמן להתמקד, להיות ברורה ופתוחה. הגיע הזמן לגזור את הניילון עם הפצפצים, ולתת לעולם לגשת.

נורא מתסכלים אותי ערוצי המוזיקה. מה כבר ביקשתי כשאני עולה על ההליכון? 35 דקות של מוזיקה קצבית ושמחה שתקפיץ אותי עד שאני אוכל לעלות בכיף למהירות  7 ושיפוע 2? זו דרישה מוגזמת? ובכן, מסתבר שכן, כי גם בערוץ 24, גם ב-MTV וגם ב-VH1 מאמינים בתוקף שבין שיר לשיר חייבות להיות לפחות 72 פרסומות ארוכות, וגם השירים שבין הפרסומות לא משהו משהו.

טוב, זו אשמתי, התכוונתי לצפות ב"נשות הכדורגלנים" תוך כדי הליכה, אבל הגעתי לקראת הסוף. נו, אני יודעת שזו תוכנית מחורבנת, אבל אני חושבת שהנכונות להקריב את האינטלקט המרהיב שלי לטובת תחת חטוב ראויה להערצה. וכך זפזפתי וקיללתי, קיללתי וזיפזפתי, עדי שנפלתי על "זה חם ומתוק", של "גן חיות", תנצב"ה. שרון מולדבי התפתל מולי על המסך, וההליכון הפך למכונת זמן שהחזירה אותי 12 שנים אחורה, לחיפה.

אבישי כבר היה בשנה שנייה, אני עוד הייתי בצבא והוא מצא דירה די מגניבה בנשר. באותו יום אבא שלו לקח אוטו גדול מהעבודה, כדי שנוכל להעביר דירה, ולקראת הנסיעה הארוכה לחיפה הכנו כמה קסטות, לשמוע בדרך. מצחיק, זוכרים איך בקסטות היינו חייבים לשמוע הכול, כי לא הייתה דרך ממש יעילה להעביר ללהיטים? אני חושבת שאפילו עוד לא היה גלגל"ץ אז. מוזר, חיים בלי גלגל"ץ.

בניצוחה התקיף של אמא של אבישי ניקינו וסידרנו את הדירה החדשה, אני הייתי אחראית ניקוי כיריים, משום מה. לקראת הצהריים, מזיעים, מסריחים ועייפים נשלחנו לקנות שווארמה לכולם. אמא של אבישי רצתה עם הרבה עמבה.

בדרך לשווארמה חזן הגיע תורו של השיר "זה חם ומתוק", ואבישי ואני התחלנו לשיר בקול רם, ובפזמון הוצאנו את הידיים וחבטנו במרץ לפי הקצב על הדלתות של המכונית. "אנחנו שני פועלים באמצע יום עבודה!" צעק אבישי מעל הקול של מולדאבי, "ואמא שלך היא מנהל העבודה!" צחקנו, רקענו, חבטנו ושרנו, וכשהגענו לשווארמה חזן היינו באמצע כזה התקף צחוק שנאלצנו לחכות כמה דקות כדי שנוכל לדבר בכלל.

כל כך הרבה השתנה מאז, אבישי ואני יותר מעשר שנים לא ביחד, אבל זה בכלל לא משנה, כי נשארו לי המון בועות אושר כאלה שמופיעות פתאום בלי הזמנה, ובבת אחת הופכות הכול להרבה יותר מחוייך.

מצטערת על ההעלמות (מישהו שם לב בכלל?) נסעתי לספ"ש בנהריה עם המשפחה לכבוד יום הולדתה ה-60 של המלכה האם. היה מעולה וכנראה הפוסט הבא שלי יהיה פוסט שבח והלל למשפחתי המהממת, אבל קודם כל אני-אני-אני.

לפעמים לאנשים זרים יש יכולת לראות מה שאני לא רואה בעצמי, ולפעמים לאנשים קרובים יש יכולת להאיר פינות אפלוליות, שאני לא רוצה לגעת בהן. אלת היער הירוקה כתבה לי שהיא נורא נהנית לקרוא אותי אבל אני לא ברורה לה מספיק, וזוגתי, אחרי כמה ימים שהתלוננתי בהם על מצב רוח עכור אמרה שיכול להיות שהעכרירות הזו נובעת מכך שאני לא מפוקסת, שאני לא יודעת בדיוק מה אני רוצה, ושכדאי שאני אחשוב מה קורה אתי ומה אני רוצה, ואז זה יעזור לשפר את מצב הרוח שלי. שתיהן צודקות. איבדתי פוקוס לגמרי, וזה ניכר, בין היתר, בכתיבה, ובתדירות הנמוכה שלה. אמרתי לעצמי שאין לי מה לכתוב, אבל שיקרתי. לא היה לי מה לכתוב כי מבחינתי כתיבה היא התחייבות, ובגלל שלא הייתי מוכנה להתחייב, לא כתבתי, או לא כתבתי שום דבר שממש קשור אליי.

 אז הנה, הגיע הזמן למצרך שכבר מזמן לא היה כאן: כנות.

עד שאוריאל חזר מחו"ל המטרה הייתה לגרום לו להבין שחייו אינם חיים בלעדיי, ושכדאי לו נורא לקחת אותי לחו"ל. מסכן, דביל, לא הבין את זה. כשהוא חזר קצת לא היינו בקשר ואז כן, אבל זה שונה עכשיו. עכשיו אני לא מנסה להרעיף עליו חן וחסד כדי שיבין שחייו אינם חיים בלעדיי, אלא כי למרות סירובו העיקש להתחתן אתי הוא עדיין אותו איש שאני אוהבת, ושהשהות בחברתו גורמת לי שמחה עצומה. כל יום בערך ב-12 בלילה אני מתחילה לחכות לטלפון היומי, וכשאנחנו נפגשים זה נורא כיף. אבל, והנה האבל, כל התקופה הזו לא יכולתי להגיד לעצמי שאני לא פנויה רגשית, אז מצאתי את עצמי מתאהבת, ממש כמו בגיל ההתבגרות, בכל מיני אובייקטים בלתי מושגים כמו המהמם מפריזון ברייק, או עופר שכטר (נו, הוא ממש מאמי!) כך לא הייתי צריכה להתמודד עם אמת מאוד פשוטה: סביר מאוד להניח שעד אמצע ספטמבר אני לא אוכל באמת להתאהב במישהו, וזה בסדר. אני הרי מאמינה שלאהבה חדשה צריך להגיע נקייה ואוריאל עוד לא נגמר.

הפרידה הזו נורא שונה מאחרות. בקודמות הייתי חותכת את הקשר לגמרי, נכנסת לדיכאון נוראי, יורדת המון במשקל, וזה סימן סוף חד וברור. אולי עכשיו אני צריכה ללמוד לעבור הלאה בלי לשרוף גשרים ובלי להזיק לעצמי. בעדינות ובחיבה לנתק סיב אחרי סיב, ולדעת שפרידה לא חייבת להיות מלווה בטקסיות של מוות.

אז עכשיו, בלי הסחות דעת בצורת כוסון צעיר בן 25, או בדיקה אובססיבית של בנקי זרע באינטרנט. עכשיו אני בתהליך פרידה, וכשהוא ייגמר אני אעבור הלאה, אני עוד לא יודעת לאן, אבל אני לא חייבת להחליט. כל דבר יגיע כשהוא יצטרך להגיע.