לשאוף לנשוף

אתם מכירים את זה שמישהו מבקש מכם לעשות משהו, ואז אתם מסכימים ואז אתם שונאים-שונאים-שונאים אותו כי הסכמתם? זה מה שקרה לי בסופ"ש עם מישהו (אני לא יכולה להגיד מי זה, אבל יש בינינו קשרי דם מאוד הדוקים) שביקש שאני אעשה בשבילו עבודה סמינריונית, כי הוא קורס תחת הנטל.

עבודות סמינריוניות לא מפחידות אותי בכלל. תקופה מסוימת אפילו התפרנסתי מכתיבת עבודות סמינריוניות (אם מישהו מהאקדמיה קורא כאן, המשפט האחרון היה בצחוק. למה שאני אמכור עבודות? זה פויה!). כתיבת עבודות סמינריוניות זה משהו שתפור בול לאישיות הרדודה שלי, הרי אני אוהבת לדעת מעט על המון דברים, וזו ממש השיטה - לקרוא עשרים מאמרים, לכתוב, והנה, עוד תחום שאני יודעת עליו קצת (אם למישהו יש שאלות על אוכלוסיות פועלים מנוצלות בארה"ב, אני הכתובת)

אבל העבודה הזו הייתה, לא נעים לי להגיד, פרו בונו. והיא הייתה פרו בונו כי יש אנשים שאני ממש לא מסוגלת לסרב להם. ביניהם האלה שיש לי קשרי דם הדוקים אתם. הם מבקשים משהו, ואני מייד עוברת לדום. ואם עם האחים שלי אני כל כך רכיכה (לא שזה ונו, אתם יודעים, פויה), אני כבר רואה איך אני אדע להציג גבולות לילדים שלי בבוא הזמן, גוועלד.

בקיצור, אתמול ישבתי על התחת תשע שעות רצוף, בלי לקום. כדי להגיע למצב של אי-קימה לקחתי ריטלין (אם מישהו מהממסד הרפואי קורא את זה, אני סתם מתלוצצת. לקחת ריטלין בלי מרשם זה גועל נפש!) ושתיתי כל כך הרבה קפה שבשתיים בלילה, כששלחתי את העבודה הלאה, הידיים שלי כבר רעדו והעיניים כמעט נפלו לי מהחורים. אבל הנה, נגמר. רק עוד סמינריון אחד, שלי, וזהו זהו זהו. זהו!!!

סטרט אפ מטורף: אני לא יודעת אם כבר כתבתי על זה, פשוט, זה מרגש אותי כל פעם מחדש: הייתי צריכה לעשות היום 9857 בדיקות דם, ובדרך כלל הורידים שלי גם מתחבאים, וגם כשכבר מוצאים אותם, הם מואילים בטובם למסור שתי טיפות דם, וזהו, מספיק להם.

ובכן, לפני שתי בדיקות דם האחות שמה לי את החוסם 5 ס"מ מעל פרק היד, ותוך שלושה פמפומים התייצב שם וריד נאה, שמנמן ומוכן לשאיבה. אם זה לא סטרטאפ, אין לי מושג איך סטרטאפ נראה.

אתמול הגשתי שלוש עבודות, שהן למעשה 8 נקודות אקדמיות. שלוש. מכיוון שהחלטתי להיות אדם אחראי אחת מהן אפילו עשיתי שלשום, אחת כבר ישבה לי בראש בצורה די יציבה (פפפחח) והשלישית... נו, כולם יודעים שהמחזות של בקט ממש קצרים, מה הבעיה, לקרוא ביום ההגשה ולחרטט משהו? יש לי הרגשה שהציון יהיה בהתאם.

כשהגעתי לאונ', באחת וחצי, גיליתי שהייתי אמורה להגיש את השלישייה עד 13:00, אצתי למזכירות, מלמלתי משהו על אשקלוניות, גמלים, חליבת בוקר של העיזות; המזכירות, מרוב רחמים על נחשלותי,  אמרו לי שזה בסדר, אבל להזדרז ולהגיש. מה להגיש? עוד הייתי צריכה לכתוב. כך ישבתי בספרייה בחריצות, חבטתי במקלדת בזעם קדוש, ויאללה, יצא משהו, הגשתי.

בערב חזרתי הביתה, לשבת על עבודה אחרת, בשכר הפעם, שהדד-ליין שלה היה לשמונה בבוקר (אני מתחילה להשתפר, בעבודה האחרונה לעורכת המרשעת, שלחתי לה את הכתבה לפני שהיא התקשרה לצעוק עליי). בשבע בבוקר גמרתי, שימו לב: שעה שלמה לפני הדד ליין! שלחתי, הלכתי לישון והבוקר קמתי לשחר של יום חדש: אני אדם חופשי ממחויבויות מעיקות, ויכולה להקדיש את עצמי בלב שלם ובנפש חפצה לקריאת הארי פוטר. חיי מזמן לא נראו אופטימיים כל כך!

כעת עליי להחליט אם אני רוצה תיזה או לא. מכיוון שאני אדם החלטי, אני משנה את הרעיונות לתזה בהתאם למצבי באותו רגע: בהתחלה רציתי לכתוב על "הרווקה הספרותית בספרות העברית", כששקלתי לעשות ילד עם זוג פייגעלך חשבתי לכתוב על "דפוסי משפחה חדשים בספרות", וכעת, הנושא שמעניין אותי הוא "יחסים בין אמהות ובנים יחידים בספרות" (כן, המהמם בן יחיד). מכיוון שאני אדם עצל, סביר להניח שאם אכתוב תיזה, אני אמשוך אותה עד שהילדים יגמרו את הקולג'. אם אני מחליטה לעשות בלי תיזה, אני צריכה לעשות עוד סמינריון וגמרנו. אלוהים, כמה החלטות בשביל מוח אחד קטון!

בפינת התרבות: הייתי בהופעה של "האנשים" והיה ממש נעים ונחמד.

בפינת ה"אמרתי לכם!": לורדי אכן יש בן בבטן, הי הי, ידעתי!

בפינת הכוס אמק ערס: כמה גלוזמן מתכוון להתעכב עוד עם הציון בסמינריון?!

פאק, איזו הקלה!

ביום שלישי שעבר... כן זה היה ביום שלישי שעבר, בעודי מצלמת במרץ באוניברסיטה, שמעתי מאחור קול מוכר, "או, הנה אחותי הגדולה" הבלונדיני עמד מאחוריי, משועשע נוכח ערימת הספרים והנחישות החסכונית שהפגנתי. בייאוש הסתכלתי עליו, ואמרתי לו, "אל תשאל, אני צריכה לכתוב שתי עבודות סמינריוניות עד יום ראשון". הוא הסתכל עליי בתימהון, ואמר, "אין סיכוי."

ביום רביעי הגעתי לחנות, עשיתי את הגרפיקות שג'ויה ציוותה עליי לעשות, ולפני שהלכתי, אמרתי לה, "ג'ויה, אם מחר את מתקשרת אליי, אני תולה אותך, אני אהיה מאוד עסוקה מחר, אני חייבת לגמור שתי עבודות!".

הדד-ליין הראשון היה ליום חמישי. אז ברביעי כתבתי שתי כתבות לעורכת חסרת הלב, והתיישבתי לעשות את הסימנריוניות. אבל בתשע ורבע היה, כאילו, חוק וסדר כזה? מה יותר חשוב? אחר כך נהיה מאוחר, ואני נהייתי עייפה, אז הלכתי לישון, הרי ברור שאי אפשר לעמוד במשימה כל כך כבירה אם הראש אינו צלול לגמרי. מרוב לחץ, אפילו לא נסעתי בחמישי לת"א, כהרגלי.

בשישי בערב זרקתי את הט' מהמחשב והתכוונתי, בשיא הרצינות, לכתוב, אבל אז קיבלתי הצעה שאי אפשר לסרב לה, לא סירבתי. חזרתי בשלוש הביתה, והתיישבתי לכתוב. בארבע וחצי הייתי נורא עייפה, אז הלכתי לישון, התעוררתי בחמש וחצי, ועד שבע בבוקר חבטתי במקלדת במרץ. העבודה הראשונה הושלמה.

בעבודה השנייה כבר החלטתי להפסיק עם השטויות. חזרתי הביתה, לאשקלון, הלכתי לישון, התעוררתי ב-23:00, והתיישבתי מול המחשב. בערך בחצות התחיל הקסם הזה, שתמיד איכשהו קורה, כשדברים שנאגרו בראש במשך המון זמן מתחילים לזרום החוצה, בלי שום מאמץ, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להקליד, כאילו הכול כבר נכתב מראש. אני חושבת שזה הרגע הכי מספק בלימודים, כשעבודות נכתבות מעצמן. מדי פעם קמתי לחלץ עצמות, או לשתות משהו, אבל בגדול, הוצאתי מעצמי שבע שעות של חשיבה מרוכזת.

בשבע בבוקר הסתכלתי בחיבה על ה-opus magnum שלי, כיביתי את המחשב, והלכתי לישון. ב-11 התעוררתי, קראתי אותו שוב, הדפסתי, כרכתי בתיקייה כזו, נסעתי לאוניברסיטה והגשתי.

עכשיו, כרגיל, אני שוב חרדה שמא המרצה לא יאהב את סגנון הכתיבה שלי, שלא משנה כמה אני מנסה, הוא תמיד אישי מדי ולא אקדמי מספיק, ושלא יחשוב שהתפזרתי ליותר מדי כיוונים. אבל חברים, בכל מקרה, ואני בטוחה שזה ישמח אתכם כמעט כמו שזה משמח אותי: עבודת השואה הוגשה. זהו, נגמר. זו גם הסמינריונית השנייה  לתואר, מה שאומר שעכשיו הגיע הזמן להכריע: עם תזה, או בלי תזה, אם אני הולכת על גירסת התזה, אז זו הסימנריונית האחרונה שלי. אוח, איזו הרגשה מעולה.

שאלה אישית לזינזי: הנאצי והספר, שלך?

שאלה אישית לנבון: שאלתי ממך עוד ספר חוץ מאשר את הבעז ניומן?

הודעה אישית לאלי: זה לא היה קורה אם לא היית בא עם הרעיון המעולה הזה, לכתוב על הגרמנים דווקא.

זהו, מועד הגשת עבודת השואה מתקרב והולך. הייתה דחייה, מה-2 ל-29, אבל הנה, אוטוטו ה-29 מגיע, וראוי להיערך לקראתו כיאות. כחלק מההיערכות קראתי המוני ספרים, ואף סימנתי פיסקאות חשובות במארקר, או בעיפרון, במקרה והספר אינו שלי, לפרקים, לצד הסימונים, רשמתי דברים כגון "נקודה מאוד חשובה", "הוא באמת מאמין במה שהוא כותב?", או, "!!?". התיזה של העבודה איכשהו כבר מסודרת לי בראש, אני יודעת מה יהיה הנדבך המרכזי, ומה יהיו אבני הבניין, ואף אילו קיטושים יעטרו אותה.

לאות רצינות, אתמול פתחתי מסמך וורד, כתבתי למעלה, "עבודה גלוזמן", שמרתי אותו תחת השם "עבודה גלוזמן", ומייד הלכתי לשתות כוס קולה (אמיתית, המלכה האם, מאז שקראה שדיאט קולה מסרטנת, הפסיקה לקנות, עכשיו אני רוצה לראות אותה מתאפקת ולא מעירה לי דבר כשאתחיל, באשמתה, לעלות במשקל), כי התעייפתי מכל העבודה הזו.

אח"כ הודעתי לזוש ש שאני מייד מתחילה את העבודה, ואף הרהרתי נוגות, "הוא ביקש עבודה אינטנסיבית, שתיכנס ישר לעניינים, איך אני אמורה לכתוב עבודה ללא הקדמה?", זו ש, בהערה שעד היום נדמה לי שהייתה צינית, אמרה, "תכתבי הקדמה, ואז תמחקי אותה", נו באמת. "אוח", הגיתי לה מעדנות, "זה השלב השנוא עליי, שבו אני צריכה אשכרה להתחיל, אבל אחריו יבוא השלב האהוב עליי, שבו איכשהו הידע נשפך לי מהראש, ומסתדר יפה על הדף". "לא", אמרה מפלצת הציניות, "זה השלב שאת מזיינת את השכל באייסיק, כדי לא להתחיל לעבוד". נורא נעלבתי, נורא, אז בהיתי במרץ בדף, "עבודה גלוזמן"... מה זה אומר? למה לא לכתוב, "עבודה לגלוזמן", או, כיאות, "עבודה בנושא שואה וזיכרון שתוגש לד"ר גלוזמן"? תיקנתי את הטעות, ושבתי להסתכל בדף. לא קרה כלום.

בינתיים עדיין לא קרה כלום, וכמו שאני מכירה את עצמי, ב-28, בצהריים, אני אתפוס את עצמי כשכל מה שכתוב על הדף זה, "עבודה בנושא שואה וזיכרון שתוגש לד"ר גלוזמן", ואז אשב כל הלילה, ומרוב לחץ, אשכח אפילו להגיה כיאות.

מתישהו אני חייבת להפסיק עם הדחיינות הזו, ממש בקרוב. בעצם, אולי לא, על מה נדבר, אחרי שעבודת השואה שלי תיכתב?

במסגרת פינתנו: את לא באמת צריכה להשתדל להיות אקסצנטרית

בשבוע שעבר אחי השאטני, כן, ההוא עם קארמת המחשבים המסריחה, הראה לי איך מפרים פרחי היביסקוס, והסביר לי שברגע שהפרח מופרה, הוא פשוט נסגר. מאז, התחביב החדש שלי, הוא להתעסק בפורנו-פרחים. כל פעם שאני עוברת ליד צמח היביסקוס אני מקפידה לעשות כמה הפריות, ואז, אם יוצא לי לעבור שם זמן מה לאחר מכן ולראות שהפרחים אכן נסגרו, אני מבסוטית עד הגג.

ללא ספק, כדאי לי למצוא לעצמי עיסוקים מעניינים לשעות הפנאי.

המלצה חמימה: זה בלוג חדש, שמצאתי בעזרת עידו מ-404 . הוא רק התחיל, אבל אני מכירה את הנפש הכותבת, ועל סמך ההיכרות הזו, אני אומרת ששווה לקרוא אותו.