לשאוף לנשוף

יש עולם שם בחוץ, והוא מתחיל לקרוא לי בחזרה. זה נחמד. התיישבתי מול האינטרנט הזאת בגיל 28, ומאז הייתי מכורה, כל פעם לדבר אחר. בהתחלה צ'טים, אח"כ פורומים, בננות, ואז הבלוגיה. כל הזמן לרפרש, איפה מגיבים לי, קורה כאן משהו חדש? החיים התנהלו על כיסא שהתנהל מול מסך, וזה היה בסדר.

ועכשיו, יש שם בחוץ צמחים שאני אמורה לבדוק מה קורה אתם, לנזוף במטפס ההוא שצומח מהר מדי, בבשמת שלא צומח מספיק, ובורד הננסי, שאם הוא לא יתחיל לעשות לי קצת נחת, סופו יהיה רע ומר. כאן בפנים יש תוכים ששונאים אותי בלהט, למרות שאני היד המאכילה (כאלה כפויי טובה!) רהיטים שנאספים ברחוב ואני עושה להם כל מני דברים, וכל מני חולצות שאני חייבת, אבל ממש חייבת לרקום עליהן. זו לא גמילה, אי אפשר להיגמל כשהפרנסה תלויה ביכולת שלי להקליד, או כשאני שומרת על קשר עם כולם דרך הקופסה הזו, אבל הלחץ פחת. אתמול לא הייתי כל היום ליד מחשב, וכשחזרתי הביתה, קודם ניקיתי את הכלוב של התוכים המלעונים ורק אח"כ התיישבתי לראות מה התחדש כאן.

וזה בסדר, זה אפילו טוב.

לפינת ה"אני מגוחכת? פפפחח":

לא מזמן קראתי על הנרות הופי האלה, ומרגע שקראתי עליהם, הסתובבתי בתחושה שאוזניי מזוהמות נורא, ושאני חייבת משהו שינקה אותן. השבוע נכנסתי קוממיות לבית-טבע, ודרשתי נרות הופי. המוכרת הזהירה אותי שמישהו צריך לעשות לי את הטיפול, ואף בברושור היה כתוב שמישהו צריך לעשות את הטיפול, אך מי אני שאקשיב לשטויות האלה? בעליצות הנחתי את ראשי עכל כר, ושכבתי כשנר הופי לוהט תקוע לי, קודם באוזן א' ואח"כ באוזן ב'. האמת היא שאני לא יודעת איזו השפעה הייתה לזה, אבל מאז המהמם לא מפסיק לדמיין אותי כשנר בוער תקוע לי באוזן ולהיקרע מצחוק. שככה יהיה לי טוב, שאם ימציאו נרות הופי לתחת, אני לא אספר לבחור הזה!

הלכנו, הדיווה ואני, ברחוב מונטיפיורי, לכיוון ברלינגו המנוולת.

- איפה האוטו?

- בז'אן ז'ורס.

- זה נורא רחוק!

- מה פתאום? זה ממש כאן ליד.

- תקשיבי, ז'אן ז'ורס זה ממש לא בסביבה.

- אל תתווכחי, אני יודעת על מה אני מדברת!

ואכן, האוטו חיכה לי בנאמנות ברחוב ג'ורג' אליוט.

 i kill me

לפני המון שנים, קראתי ראיון עם סופרת, שסיפרה איך גיבורת הספר שלה נסעה ברכבת התחתית בניו-יורק, ולפתע היא הרגישה שמישהו נצמד אליה מאחור, ואת הזקפה שלו מתחככת בה. העורך ביקש ממנה להוריד את הקטע, כי מדובר היה בספר לבני הנעורים.

מה שהיא אמרה היה, שאם היא הייתה כותבת שהוא שלף סכין והצמיד אותו לצווארה, איש לא היה מצנזר את הקטע הזה, כי בחברה שהאמריקאים חיים בה, זקפה היא דבר הרבה יותר גס מאשר עורק שפעימות הלב האחרונות של האדם גורמות לו להתיז דם. בום, שפריץ אדיר, בום, שפריץ אדיר, אבל פחות, בום, יותר קצר, בום... זהו, ללב כבר לא נשאר מה לפמפם החוצה.  

The End

ויכוח שניהלתי עם זו ש המון פעמים: לגיטימי או לא לגיטימי לשקר בבלוג? היא טוענת שכן, אני טוענת שזה מתחלק: אם זה בלוג שאני לא מניחה שזה שעומד מאחוריו דובר אמת, כמו מוזטל אהובי, אין לי בעיה עם היסחפויות והגזמות. אם זה בלוג של מישהו שאני מניחה שדובר אמת, זה יכעיס אותי נורא. הגזמות בנוגע ליופי, מעמד כלכלי או חברתי, הצלחות אצל המין השני, דברים כאלה מרתיחים אותי. אני לא מדברת על פערים בדימוי העצמי, אלא על שקרים ברורים, שנועדו ליצור פרסונה חדשה: זיינתי, עשיתי, הייתי, אני כזה וכזאת, בלה בלה. פאק שלי, מודה, מתעצבנת מזה.

אבל אין, אין כמו קצת פורנו מוות כדי לעורר אמפטיה, "נגעת בי", "זעזעת אותי", "קטע חזק". איך לא? תורידו למישהו פטיש חמישה ק"ג על הראש, תראו איזה יופי הוא מזדעזע. אולי זה עוד פאק שלי, אבל אני את הזעזוע שלי אוהבת הרבה יותר סובטילי, כזו אני, בחורה מעודנת. למה אני מתכוונת? לבלוג הזה.

נכנסתי במקרה לבלוג של רחם פרגיה, ושם הייתה הפניה אליו. פוסט אחרון של חולת CF, נורא עצוב, האמת שלא ממש, אני לא נוטה להתעצב יותר מדי בגלל אנשים שאני לא מכירה, עוד פאק שלי. ואז מלפומנה כתבה על זה, וזוגתי, שתחייה, אמרה שמשהו כאן מריח לה פישי. זוגתי, שתחייה, היא כמו כלב ציד עצבני, תנו לה מטרה להתביית עליה, ואין איך לעצור אותה.

בירור מהיר ברחבי הרשת העלה את העובדות הבאות: נשים שחולות ב-CF מאוד מתקשות להיכנס להריון, ריר צוואר הרחם שלהן סמיך מדי, ואם הנס כבר קורה, הן צריכות השגחה צמודה. נערת הפלא הזו נכנסה להריון בשאנטי באנטי, ואחרי שישה חודשים (??!!) ילדה תינוקת בריאה. מילא שהאימא היא נס רפואי, ממתי עוברית בת שישה חודשים, ששוקלת 700 גר' בממוצע יכולה לשרוד ללא אינקובטור אצל הוריה האוהבים בקיבוץ? לאלוהיי ה-CF פתרונות.

האם גם מספרת שהיא מעשנת חצי חפיסת סיגריות ליום. הריאות של חולי CF מכוסות בריר, שצריך לנקז. מישהו כאן שמע פעם חולה CF? אפילו הבריאים שבהם מכחכחים ללא הרף, אי אפשר לעשן 10 סיגריות ביום עם כמויות הריר שמצטברות אצלם.

אם מישהו מכיר אותה באופן אישי, אני אשמח לבלוע את הכובע. אם היא לא קיימת, אני תוהה: כמה חסר חיים צריך להיות כדי להמציא סיפור כזה, ואם כבר, כמה טיפש אפשר להיות כדי לא לעשות קצת תחקיר לפני זה?

ובכלל, אל תמהרו לספח אבל של אחרים. אפשר ליהנות מהחיים האלה גם כשלא מנגידים אותם למוות טראגי.

באיזה פורום מצאתי גבר בן 43, רווק, שמפרט את רשימת הדרישות שלו מהמיועדת, הנה הן, הכול אמת:

מראה חיצוני:

פנים עגולים.

עיניים ושיער כהים.

שיער ארוך וחלק.

מתניים צרים.

שדיים ענקיים, כמה שיותר גדולים יותר טוב.

באמצע שנות ה-20 ומטה.

השכלה:

מורה לגיל הרך \ גננת \ גננת לחינוך מיוחד.

נתונים נוספים:

בלי מערכות יחסים קודמות.

יכולה להיות דתיה או מסורתית.

לא קרייריסטית.

לא מאוד אינטליגנטית.

אני משוכנעת שהאיש הזה באמת ובתמים רוצה למצוא אהבה, אני לא מטילה לרגע ספק בכנות הרצון שלו, אבל אני ממש מתקשה להאמין שעם רשימת דרישות כל כך ספציפיות הוא ימצא אותה, ולא, הוא לא מתכוון להתפשר על כלום.אני גם לא מבינה איך הוא לא שם לב שאם הוא הגיע לגיל הזה בלי מערכות יחסים בעבר, הבעיה רק אצלו.

אני לא מצליחה להבין את זה, ז'תומרת, גם לי יש דברים שאני לא מוכנה להתפשר עליהם בשום פנים ואופן בבן הזוג שלי, נגיד, אין סיכוי שאני ארצה מישהו שלא יהיה חכם בצורה יוצאת דופן, אבל יש דברים שאני יכולה להעדיף, ושלא יהיו נורא חשובים. נגיד, אני מעדיפה עיניים בהירות, אבל זה לא משהו שיגרום לי לרצות או לא לרצות מישהו.

מצד אחד נורא קל לי לבוז לו, על מה שהדרישה הזו מראה עליו - צרות האופקים, חוסר הביטחון, האישיות הנוקשה. מצד שני, אני מוצאת בזה משהו קצת ראוי להערכה, זאת אומרת, לבוא עם רשימת דרישות כזו, בחברה שכבר לא ממש מקובל להגיד בה שאתה רוצה אישה קטנה וביתית (או שעדיין מקובל ורק בחוגים שלי זה לא מקובל?).

אני גם חושבת על זה שאולי הדרישה שלי לאינטליגנציה לא יותר נעלה מהדרישה שלו לשדיים, רק ששלי נשמעת פחות פרימיטיבית? עדיין, נראה לי שהנעילה המוחלטת שלו על כל כך הרבה פרטים, תשאיר אותו במצב הנוכחי, כמה ובודד.

בטמן מתחיל: למרות כל המלעיזים, אני נורא נהניתי. כן, את קייטי הולמס רצוי להוציא להורג יחד עם דקוטה פאנינג, אבל הסרט היה ממש מגניב עם פיצוצים והכול. מה שהצחיק אותי אחר כך, היה שהמהמם התעצבן על השטויות עם מכונת גלי המיקרו (לא ספוילר), כי, לדבריו, "נו, ברור שמכונה שמאדה מים תאדה גם אנשים!", בעוד שאני התעצבנתי על הקטעים של העטלפים שנתקעים בדברים, כי לעטלפים יש מערכת סונאר משוכללת שמונעת בדיוק את זה.

פעם פאצ' כתבה פוסט, שנורא אהבתי, על השעיה מרצון של חוסר האמונה שנדרשת מאתנו בתיאטרון כדי לשכוח שמה שאנחנו רואים לא באמת קורה. (פוסטמה, אם הייתה לך אופציה של "חפש בבלוג זה", הייתי יכולה למצוא את הפוסט!) קצת מעצבן אותי שיש דברים שמונעים ממני לגמרי את ההשעיה הזו, ולו לשעה וחציק.

אני מקווה שכולם כבר שמעו את הסיפור של אומרי, ועל מבצע איסוף תרומת מח העצם שמתנהל. פעם בכמה שנים יש איזה מבצע כזה, וכולנו מבטיחים שבטח, נלך לתרום, ואז, איכשהו, שוכחים, ובורח, עד המבצע הבא, ששוב מבטיחים, ושוב בורח מהזיכרון.

הסיכוי למציאת תורם זר הוא קלוש להכאיב, גם בגלל שמאגרי התורמים קטנים מאוד. אני לא זוכרת איפה קראתי שבמאגר הבינלאומי יש רק 8 מיליון תורמים פוטנציאליים. זה ממש כלום.

הבדיקה עצמה היא בדיקת דם רגילה לגמרי. והיה ויש התאמה, שאיבת מח העצם לא כואבת יותר מדי.

הנה הלינק לרשימת מוקדי הבדיקה:

http://www.omri.org.il/stations.asp

מי שכבר תרם, ואינו יודע אם הוא במאגר או לא:

03-9277777 - המאגר של עזר לציון

02-6777513 - המאגר של הדסה.

חשוב לוודא שאתם לא במאגר, כי כל בדיקה עולה להם 250 שקל.

בכל מקרה, אפשר לתרום שם כסף למבצע האיסוף, באמצעות SMS.

הנה פורום שעונים בו על שאלות בנושא.

גם טליק וזאזי כתבו על זה.

יאללה, צריך לתת לפעמים.