לשאוף לנשוף

אני לא יודעת אם אתם יודעים, לא מזמן היה פה את פרויקט הפרות בהשראתו של ליכטש, ומה שאני קיבלתי זה:

אריאלה רביב: יש לי שתי פרות, לאחת מהן יש דלקת ואגנילית.

מעבר למחמאה שבעצם היותי בחברה כל כך מכובדת, ושקיבלתי שתי פרות, ברור שזה גרם לי לרטון מתחת לשפם.

"באמת," אמרתי לט', "אפשר לחשוב שאני כותבת רק על הדלקות הואגינליות שלי." "אהמ" אמרה הט' ולא יספה. "כן," מלמלתי לעצמי בצער, "אולי אני צריכה חברים חדשים."

אבל האמת היא שהפעם לא נשרק'ה אשם. גם אני לא אשמה. השן הארורה אשמה. ההשתלה הקודמת נכשלה, בין היתר, מכיוון שסירבתי לקחת אנטיביוטיקה, ולמה סירבתי? כי נשרק'ה האומלל מגיב לזה לא טוב. עברו כמה חודשים טובים מאז שהשתל שלי דחה אותי, ואתמול התקשרה אליי העוזרת המטורפת של רופא השיניים הפסיכי להודיע שהפועל התאילנדי שגם עושה השתלות שיניים מגיע מחר, ושאני אגיע אליהם, על מקני וטפי, בשעה 14:00, פלוס מצב רוח טוב.

אני לא יודעת אם אתם זוכרים את הסאגה, אבל ההשתלה אז כאבה. ממש כאבה, ממש ממש כאבה. אני מאוד רוצה שההשתלה מחר תצליח (אולי אני אצליח לשכנע את הפועל התאילנדי לשטוף ידיים קודם, גו פיגר!) ולכן הפעם אני לא אתחכם עם האנטיביוטיקה. ניסיתי להסתיר את זה מנשרק'ה, אבל הוא כוס מאוד אינטואיטיבי.

"מה אני שומע," הוא אמר לי היום בבוקר, "את מתכוונת לקחת אנטיביוטיקה?"

 "אין לי מושג על מה אתה מדבר." עניתי לו בשיא התמימות.

 "מנוולת, את יודעת שאני לא אוהב את זה, נכון? זה הורס לי את כל האיזון הפנימי."

"תקשיב, האיזון הפנימי שלך מעניין לי את התחת. אני רוצה שן, ומבחינתי אתה יכול ללכת להזדיין, ברור?!"

"ללכת להזדיין... תזכירי לי?" אמר נשרק'ה הממורמר.

ידעתי שלא הייתי צריכה להזכיר לו שבנוסף לאנטיביוטיקה שאני עומדת להפיל עליו הוא סובל מקיפוח מתמשך (היי, עוד חודש אני סוגרת שנה, מי היה מאמין?)

"בחייאת, תחליק לי את האנטיביוטיקה, אם תהיה לי שן יהיה לי הרבה יותר קל להזדיין." ניסיתי לזרוק לו פתיון.

אבל המנוול הזעיק כבר הניח את הכנפיים על האוזניים וסירב להקשיב.

כך שהחל ממחר, צפויה מלחמה בשתי חזיתות, בפה יקדחו לי, ונשרק'ה ימחה על האביוז.

יהיה מגניב, תמיד יש למה לצפות, היפ היפ הוריי!

מזמן הכוכב של הבלוג לא כיכב כאן, והוא דורש את מנת תשומת הלב שלו. נשרק'ה שלי מתפרע כאילו אין חתונה מחר. בפעם הקודמת שהוא התנהג כך זה היה לפני ואחרי הנסיעה לפריז, ואז, שכה יעזור לשנינו האל הטוב, הייתה סיבה להתנהגותו המחפירה. זו הייתה תקופה מאוד אבל מאוד בעייתית מהרבה בחירות, ומסכן, נשרק'ה, שהוא קצת עילג, ניסה להעביר לי מסר ברור. חבל שאני לא מדברת את שפת הכוס.

אבל הפעם אין לו שום סיבה להתנהג ככה. "נשרק'ה", אמרתי לו בעודי בולעת כדורי אסידופולוס כאילו חיי תלויים בזה, "מה? מה עשיתי? מה המסר שלך לאומה הפעם?", אבל נשרק'ה רק משלב נוצות, מזיז את הראש בזעף ומסרב להרפות. "תשמע, אדוני הצעיר!", נזפתי בו, "אני כבר שנה וחצי מסתובבת רק בתחתוני כותנה, כל החוטינים שלי זנוחים למעצבה, אתה מקבל טיפול מלכותי, ואמור להיות מבסוט עד הגג, מה אתה רוצה ממני עכשיו?!", ברור שהוא לא ענה, רק עשה פרצוף של פולניה נרגנת, ומלמל "תחשבי לבד מה לא בסדר."

כאילו, זה לא קצת מוגזם, שהכוס שלי יותר פולנייה נרגנת ממני? אני מאמינה בתקשורת פתוחה (אולי זו לא המילה הנכונה בהקשר זה?), מה הוא משחק לי אותה עכשיו נעלב, ולמה? למה? מה עשיתי לו?

בקיצור, אני מכריזה עליו כאזור סגור לרגל שיפוצים, שאו ברכה להחלמתו, כי כשהוא במצבו הנוכחי, הוא נורא, אבל נורא נודניק.

אני חושבת שאחד הדברים הכי גרועים בלהיות אישה מודרנית זה הניתוק בינינו ובין הגוף. ומה הגוף המסכן הזה מבקש, שנקשיב לו קצת?

זה מתחיל עוד לפני גיל ההתבגרות, כשהמורה המסכנה שנאלצת ללמד אותנו חינוך מיני - שתסלחו לי, זה בין השיעורים הכי מאכזבים בבי"ס, רבאק, אמא שלי הכינה אותי למוראות הווסת כבר מגיל תשע, אני רציתי לראות תנוחות, כי פשוט לא הצלחתי להבין, אם הזין פונה קדימה, והכוס פונה פנימה, איך לעזאזל ז' אמור להיכנס לכ'? זה הרי בלתי אפשרי מבחינה פיזיקלית. טוב, לא משנה - הייתה מסבירה שווסת זה דבר נורמאלי לחלוטין, ואין שום סיבה שזה יפריע לנו להמשיך לעשות הכול כרגיל. באשמתה, הבנות האומללות שמצאו עצמן שלושה ימים בחודש מנוטרלות לגמרי ומייחלות שמישהו יהיה מספיק נחמד כדי לשים סוף ליסוריהן, הרגישו כמו מפונקות איומות, ובכלל, וסת לא אמורה למנוע מאף אחת לרוץ ריצת 2000, ברור?!

אני גם אוהבת את אלה שהחליטו שהריון זו לא מחלה, ואין שום מניעה שתעבדי כרגיל, פוסטמה. למה שמישהו יתחשב בזה שהמוח מתכווץ לנו בהריון, ואנחנו נהיות טיפשות ועייפות? יאללה, אפשר לחשוב, כולה היי-טק, זה לא שמישהו מבקש ממך ללכת לעדור בשדה הקישואים.

מכיוון שהחיבור שלי לגוף שלי רופף במיוחד, יכולים ליפול עליי כל הסימנים בעולם, כמו שהם נופלים עליי מדי חודש, ובחייאת אללה, כמו מדי חודש, אני לא אדע לקרוא אותם.

נגיד, אתמול, כשהסתובבתי בתל-אביב ופתאום תקף אותי יגון עמוק, עד כדי כך שעמדתי בלמעלה של הדיזנגוף סנטר ותהיתי מה כבר יקרה אם אני אקפוץ, האם ידעתי ממה נובע היגון? לא. כרגיל, שקלתי להאשים את אוריאל, הוא כבר רגיל, אבל לא מצאתי במה. אז שקלתי להאשים את האוכל של א"א, אבל כל זה לא הפריע ליגון, או לידיעה המוחלטת שאם אני אוכל שניים, שלושה ק"ג של שוקולד חלב אגוזים, היגון בטוח יחלוף. במאמץ על אנושי נמלטתי משך בלי לאכול, וחזרתי הביתה. בבית רחרחתי את עצמי, והיה לי קצת ריח של זיעה, שזה מאוד לא בסדר, ומה פתאום, הרי אין מצב שאני אצא מהבית בלי למרוח דיאודורנט. ואז התחיל לי כאב ראש מהגיהנום, כזה שהתזוזה שנגרמת כדי לפתוח את הקופסה של האדוויל גורמת לי לרצות למות.

כמובן שכל זה לא אמר לי כלום, ובאמת ובתמים, הופתעתי היום לגלות שהתחתונים שלי מוכתמים. בחיי, אני לא מבינה מי נתן לנו זכות הצבעה בכלל.

עליי להתוודות, איני מה שקוראין "אישה מטופחת". זאת אומרת, לא אכפת לי להיות אישה מטופחת, אבל זה כרוך בהמון מאמץ. כך יוצא שפעם בכמה חודשים אני אוחזת באפיליידי שלי ומורטת ראנדומלית, תוך קללות נמרצות והשארת שבילים עבותים של שיערות שאני משכנעת את עצמי בחדווה שאף אחד לא רואה, כי אני בהירה.

פעם בעוד יותר חודשים אני מכתת רגליי לאביטל המרשעת, ומרשה לה לעשות לי כל מני דברים שאני לא מרשה לאף אחד אחר בעולם לעשות, כן, זה כולל גם עיסוי בשמנים באזורים אינטימיים, אבל אני קצת מתביישת לדבר על זה.

אני מניחה שלו זה היה יותר חשוב לי, הייתי יותר מטופחת, אבל בדיוק שביל זה לאלוהים יש חוש הומור ממש בעייתי, ואחרי שכתבתי כאן אלפי פוסטים, אם לא יותר, על למה כפמיניסטית אני לא מגלחת את נשרק'ה, אלוהים בחר לשלוח לי בן זוג ש(איך ניחשתם?) אוהב כוס מגולח.

מאבק איתנים מתחולל בנפשי הרכה. הרי ככל אישה, אני מאוד רוצה לשמח את הגבר שלי, מצד שני, מה אני יותר, אישה או פמיניסטית? האם העברת תער על פני המקומות הקדושים אין פירושה הפניית עורף למאה ומשהו שנות פמיניזם? מה וירג'יניה וולף הייתה אומרת על זה? ואילו לעומת זאת, איך עליי להתמודד עם המבט העצוב על פניו של המהמם בכל פעם שהוא מסתכל לשם ומגלה ששוב לא לקיתי בקדחת קרחת הערווה? בסופו של דבר, תאמינו או לא, הפמיניסטית ניצחה, כן כן.

אני מודה, היום כשהלכתי לאביטל המרשעת שקלתי לבקש ממנה להסיר הכול, אבל אז שמעתי את נעמי וולף לוחשת לי באוזן, "הנה, גם את קורבן עלוב של השתלטות האסתטיקה הפורנוגראפית". הו לא, לחשתי לעצמי. נוצותיו של הנשר הזה לא יימרטו, טוב נו, לא יימרטו לגמרי, לא צריך להגזים.

שירטטתי לאביטל המרשעת את גבולות הגזרה, והאישה ביצעה את ההוראות בקפדנות הנאצית האופיינית לה. מה אני אגיד לכם... חבל שמהוגנותי הבורגנית מונעת ממני להוסיף צילום, כי אני די משוכנעת שכרגע יש לי את הכוס הכי חתיך ביקום.