לשאוף לנשוף

את זה כתבתי לפני...שלוש ומשהו שנים.

היא עומדת בגשם, בוכה, כשהיא יצאה מהחדר היא אמרה שעד שאני לא אצא ואגיד לה שאני אוהב אותה היא לא חוזרת. השער שלה כבר נהייה כהה מהמים, והסווצ'ר נדבק לה לגוף. קר לה. אני קרוע על הפטמות שלה. אני זוכר בפעם הראשונה שהיינו יחד, איך הן קפצו לי בשמחה לתוך הפה, כאילו חיכו רק לי. ועכשיו היא שם, בחוץ, העיניים שלה אדומות, והאף שלה אדום, אבל היא כבר לא בוכה. היא מסתכלת עלי.

מבט מבחוץ, בית קפה מלא אנשים. בפינה שולחן לזוג, יושבת שם מישהי, קוראת. מישהו נכנס, מסתכל מסביב, מנסה לנחש עם מי הבליינד דייט שלו הפעם. מתקרב אליה. "אסתי?" "לני מת בסוף?" "מה?!" "קראת את 'על עכברים ואנשים, או ראית את הסרט אולי?" "ראיתי מזמן, לא זוכר" "אני לא רוצה שהוא ימות, אבל ברור שסטיינבק הבן כלבה יהרוג אותו. אני לא מבינה למה בספרים טובים הסוף תמיד עצוב, מצחיק, גם כשאני יודעת את הסוף אני תמיד מצפה שיקרה נס, והכל יסתדר".

ככה זה התחיל.

אני לא זוכר כבר מי אמר שהחיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן. אני לא אוהב שהמשפטים הבנאליים האלה מתגלים כנכונים. לי באופן אישי יש כמה תוכניות חומש מאורגנות היטב. הכל מתוכנן. בשלב הנוכחי לא תהיה לי חברה. קודם אני אתבסס מבחינה מקצועית, אזיין אם יוצא לי, ואחר כך אתיישב. שליטה ואפילו קצת...סגפנות. לא לאוכל שמן, לא לזיונים בלי קונדום, לרוץ כל יום חמישה ק"מ, אחר כך כפיפות בטן ומתח. נפש בריאה בגוף בריא. לא לוותר לעצמי. אף פעם.

מאיפה היא נפלה עלי? בעצם הידיים שלה אשמות בהכל. אני לא יכול להיות עם מישהי שהידיים שלה לא יפות. זו לא כזאת סטייה, מה, אין אנשים שיוצאים רק אם כאלה שיש להן חזה גדול או עיניים בהירות? אצלי זה היה הידיים.

באותו יום בפאב, אחרי כמה בירות, יניב שאל אותי מה הסעיפים הפוסלים בבחורה. "יש לי רק סעיף אחד, ידיים גסות. אני לא יכול לראות מישהי עם ידיים כאלה, ולחשוב שהן הולכות לגעת לי בזין". "רציני אחי? יש לי להכיר לך בחורה עם ידיים מדהימות". באמת יש לה כפות ידיים מדהימות. כמו של פסנתרנית, רק שהיא, כמובן, הייתה עצלה מכדי ללמוד לנגן על פסנתר. היא הצחיקה אותי. אין הרבה בנות מצחיקות. קראתי איפשהו שהומור זו תכונה אבולוציונית גברית, שנועדה להקסים נשים. אבל לא ידעתי עדיין כמה נואש הצורך שלה להקסים. לא היו לה תוכניות חומש. או שהיו לה, אבל הן ריחפו להן באוויר, לא ממש מציאותיות. "מה זאת אומרת לא יכולה לדגמן? מתי בנות בגובה 158 עם תחת גדול יצאו מהאופנה? ולמה לא סיפרו לי? טוב, הנה עוד מקצוע שלא יהיה לי". "אני אהיה סופרת. זהו! אתה תראה, אני אכתוב את הרומן האחרון, זה שאחריו אף אחד לא יכתוב יותר". "אולי אני אלמד לתכנת? אני חושבת שיפה לי היי טק", וזה ממישהי שבקושי הצליחה לעשות שלוש יחידות  מתמטיקה. "אולי נגרות? נראה לי שלעבוד עם עץ וליצור דברים חדשים זה אחלה". ובינתיים ריחפה בין עבודה אחת לשניה, כאילו אין עתיד, כאילו שאין רשימת הישגים שיש להציג עד גיל מסוים.

והחברים שלה. אפף אותה אוסף מטורפים, בחיים לא חשבתי שאני אכיר מישהי שמכירה אנשים כאלה. "אה, זיו? כן, הוא אחלה, הוא מצייר על לונגים, למסיבות טבע". "ניר? נכון שהוא נורא יפה? הוא מציל, אל תשאל איזו הצלחה יש לו עם בנות". "גדי? קצת מחפש את עצמו בהודו עכשיו. אני מקווה שאחרי שיגמור את הוויפסאנה הוא יתקשר". "בני? סופר. מוכשר חושרמוטה, חכה כשהספר שלו יצא, הרבה דברים ישתנו". רבאק, היא לא יכולה להכיר מורות ומהנדסים ומתכנתים כמו כולם? והילד הזה בן ה17- שמתקשר אליה באמצע הלילה כי הוא בדיכאון? וההומו שמבקש נחמה כי החבר שלו עזב אותו? והיא טיפלה בכולם. לא הספקתי לה?

הכי שנאתי את העבר שלה. כששאלתי עם כמה בנים היא שכבה, היא מצאה את זה מאוד משעשע. "מה? הייתי אמורה לספור? אין לי מושג, בחייאת". וכששאלתי אם היא שכבה עם מישהו מהידידים שלה, היא הסתכלה עלי בתדהמה, ואמרה, " שכבתי עם כולם. אי אפשר להיות ידידה של מישהו שלא שכבת אתו, זה משאיר יותר מדי מתח מיני".

כל פעם שהיא התכרבלה בתוכי שאלתי את עצמי עם כמה אחרים היא התכרבלה ככה, כשליטפתי לה את העורף בקצות האצבעות, כמו שהיא לימדה אותי שהיא אוהבת תהיתי את מי עוד היא אילפה כל כך טוב.

לא שכבנו אף פעם. לא ממש. כאילו הכוס שלה הוא מלכודת, שאם אכנס אליה - הלך עלי. ברור שהיא ניהלה סימפוזיונים ארוכים עם כל מי שהיא מכירה בקשר לזה, "לא, חודשיים ועוד לא שכבנו, אין לי מושג למה", דיסקרטיות לא ממש דברה אליה.

עכשיו שאני כותב הכל כדי לעשות לעצמי קצת סדר בראש אני מנסה להבין איך היא נכנסה לי כל כך עמוק מתחת לעור. אולי בגלל הדברים האלה דווקא? אולי בגלל השיניים שלה? בגלל טעות אורטודנטית, הניבים שלה בולטים וגורמים לה להיראות קצת כמו ערפדית. כל פעם שהיא חייכה זה הקסים אותי מחדש. כמובן, שאלתי אותה למה היא לא מיישרת אותן, "אבל מאמי, איך אני אשתה לך את הדם אם אוריד את הניבים?".

ניסיתי להבין מה כל כך מפחיד אותי. היא כל הזמן ניתחה אנשים. הייתה לה מעין רגישות מיותרת למה שמניע אותם. שנאתי שהיא מנתחת אותי. זה שיגע אותי. זה הוציא משליטה. שנאתי לדבר אתה. היא אף פעם לא שאלה כלום ואני מצאתי את עצמי מספר הכל, מה שרציתי ומה שלא.

אבל הכי שנאתי את העבר שלה. היא פשוט לא התביישה בו. איך אפשר לא? ואם כבר עשית את הדברים האלה, תסתמי את הפה לפחות. אבל היא לא יכלה. בעצם היא לא ממש רצתה. "אבל איש, זה העבר שלי, זה מה שעושה אותי אני, למה אני צריכה להתבייש בזה?". למה? כי לא יכלתי לסבול את זה.

אני לא מדבר רק על המין. בעצם על מי אני  עובד, זה בעיקר המין. פעם אקסית שלי אמרה לי שיש לי את הזין הכי גדול שהיא הרגישה, ושהסקס אתי הכי טוב בעולם. כשהיא שמעה את זה היא צחקה. "תראה מאמי, הוא באמת גדול, אבל אתה צריך להבין, כשיש מדגם מייצג כמו שלי, אתה יודע...". אולי בגלל זה לא שכבתי אתה? כדי לא לשמוע אחר כך שאני לא הזיון הכי טוב בעולם?

אחר כך רבנו. אני אפילו לא זוכר על מה. והיא הסתכלה עלי...לפני זה היא התחילה לבטוח בי. משהו שהיא מזמן לא עשתה. כשהיינו שוכבים במיטה היא הייתה ממציאה שירים חמודים, מטופשים ושרה לי אותם, "אשי אשי הכי חמודשי, איזה כיף שיש לי את אשי" וכאלה...או שהיא הייתה מתכווצת בתוכי. כמו חתול, שמסמן לך איפה הוא רוצה שתלטף אותו. היא כבר לא שכבה קפואה, מחכה שאני  אחבק קודם. היה כל כך נעים. אבל לא יכלתי להישאר שם. יותר מדי אי וודאות, יותר מדי אנשים שישנים אתנו במיטה.

ועכשיו היא בגשם ואם אני ארוץ לאוטו, אני לא אירטב יותר מדי.

אבל קודם הסבר - הספר הוא על משפחה, ארבעה ילדים: שאול, יונתן, מיכל ואבשלום. סתם משפחה לא מאוד פונקציונאלית, ואיך כל אחד מהארבעה מגיע בסוף לסוג כלשהו של אושר, אבל אושר אחר, לא בסגנון אמריקאי. ההפי-אנד חמצמץ למדי. המספרת היא מיכל. שאול חוזר בתשובה, יונתן חי בהודו, מיכל מחפשת את עצמה, ואבשלום מנסה להיות נורמלי. לקראת סוף הספר המשפחה מתכנסת בהודו, לחתונה של יונתן, ושם מתרחשת הסצנה הזו, שהיא האחרונה בספר.

נדב ואני בדקנו ביסודיות אחד את השקדים של השניה, היה מקסים מאוד, כל הזרמים החמודים האלה שהאקסטזי שולח בגוף ושכחתי כמה הם נעימים. אחרי שמיציתי את השקדים של נדב נזכרתי שהבטחתי לעצמי לבדוק מה קורה עם שאולי, שלא יתבאס. בכל זאת, גם הודו, גם בגדים לא צנועים, מושייב לייצים, סמים, אי אפשר לדעת איך כל הדברים האלה ישפיעו על הוד קדושתו. אמרתי לנדב שיחכה לי שניה ויצאתי לחפש אותו. מצאתי אותו יושב טיפה בצד, מסתכל על בחורה שרקדה לבד, לבושה חצאית לבנה שקפקפה וחזיית טראנס קטנטנה. היא הייתה יפה בצורה ארצית מאוד, עם שיער ג'ינג'י ארוך, עיניים חומות, בטן קטנה שבא לשים עליה את הראש ונמשים על הכתפיים. שאולי לא הוריד ממנה את העיניים ואני לא יכולתי להפסיק להסתכל על שניהם. הוא היה מרותק אליה והיא הייתה מודעת אליו, אבל לא נותנת למודעות הזו לנתק אותה מהעולם שלה. מעניין מה היא חשבה על הדוס הזה שיושב ומסתכל עליה ככה. ידעתי שאני פולשת לרגע פרטי אבל עבר כל כך הרבה זמן מאז ראיתי אותו ממש משתוקק למשהו ועכשיו ראיתי את אחי שמלפני שנים, אחי האמיתי, שאהב מוזיקה ולזיין ולקרוא. היא הסתובבה וחייכה אליו, הוא חייך אליה בחזרה, חיוך אמיתי, שמח. אחר כך הוא נשם נשימה עמוקה והלך משם. רק אז הבנתי ששאול ויתר על תשוקה כדי להימנע מכאב ובדקות האלה, שזכיתי להיות עדה להן, הוא פקפק והחליט שוב. אחי אהובי דבק בבחירה שלו.

ובלי קשר: מעולם לא חשבתי שאושייה אפלה כמו מוזטל יהיה מודע לקיומי, תמיד חשקתי בו עמוקות, אבל ידעתי שאביבה מאוהבת בו, ואני לא מתעסקת עם גברים של חברות שלי. גבר שבגברים שכמותו, איך הוא ידע לנחש שמאחורי החזות הפרועה, המקועקעת, מתחבאת דוסית קטנה עם צמה.

ככה זה, לפעמים צריך גבר אמיתי שיזכיר לי שאני מוקפת במטרוסקסואלים אומואים. גגגרררר

נו, שלא תגידו שאין לי לב...אם כבר זונה, אז עד הסוף. זה הסיפור הישן של אורי. מי יתן והמוזה תחזור לביתנו.

שכבתם פעם עם מישהו שאתם לא ממש אוהבים? מישהו שלא ממש אוהב אתכם? אני לא מדברת פה על, אתם יודעים, נגיד סטוץ או משהו   כזה. אני מדברת על מישהו שהוא חלק מהעבר שלכם. העבר האפל.

מאוד. מישהו כזה, שפשוט לא סובלים? נשמע נורא נכון? לא הגיוני. בלה, בלה ועוד פעם בלה. אבל שכבתם פעם עם מישהו שאתם לא אוהבים? בכעס אמיתי? מתוך רצון כן ואמיתי להכאיב? ואם כן, נכון שזה נפלא? זה הולך להיות פורנו. ישר ולעניין, אתם אוהבים פורנוגרפיה? ואם כן, איך אתם אוהבים אותה? תמיד כל מני  סקסולוגיות אומרות שנשים אוהבות את זה אחרת, יותר עדין כאילו? אני זוכרת שבפעם הראשונה שקראתי את זה, לא האמנתי, אני אמורה להתחרמן מנשיקות? שני אוהבים מתעלסים באחו אמורים להרטיב לי  את הכוס? מצטערת. זה גורם לי לבדוק אם הלק בציפורניים של הרגליים לא התקלף.

נכון, יש מין כזה, מעודן, עם נשיקות  מרפרפות וחיבוקים אוהבים. יודעים מה? זה כאילו, נחמד? אבל זה  מה שגורם לכם לסעור? באמת, בנות, זה מה שגרום לכן להתעוותות הזאת בבטן, כשנזכרים בקטעים ממש מחרמנים בעבר? נשיקות עדינות?

כשזה התחיל, לפני שנים, זה נראה והריח כמו עוד סטוץ אחד. בחור פוגש בחורה, בחור מזמין בחורה לצאת, בחור מזיין בחורה. יאללה ביי. אבל לפעמים ריח ומראה יכולים להשתנות. אחרי הפעם ההיא באה עוד פעם, ואחריה עוד אחת, במרווחים גדולים. באדישות ממארת. היא הייתה אומרת לעצמה, "משעמם לי, אולי אני אתקשר אליו שיבוא?", והוא היה אומר לעצמו, "טוב נו, תמיד עדיף לזיין מישהי חדשה, אבל אם אין ברירה, גם היא בסדר".

אבל ת'אמת, מישהו הוריד אתכן פעם בכוח שתמצצו לו? לא, אני לא מתכוונת לדחיפה העדינה הזאת על הכתף, אני מתכוונת למישהו שתופס אותך בשער, או יותר טוב, אם יש לך שיער ארוך, כורך אותו מסביב  לאגרוף ומוריד אותך? קרה לכן? נכון שזה נורא מחרמן? רוב הבנים לא יעזו לעשות את זה. כן, הם עברו התניה נפלאה. "בעדינות מאמי, אל תנשוך, כן...". בנות, מה קרה למין מסעיר? פראי? כזה שאת מפסיקה לספור כמה פעמים גמרת? מצטערת. במערכת יחסים זוגית? בלתי אפשרי. אוי, קופצת שם המתחסדת מאחור, "זה לא נכון, מין מאהבה הוא הכי טוב", או יה, מה קרה? נכנעת לתכתיבים הפמיניסטיים? ואתה, התיקח את אהובתך, אם ילדיך, זו שאתה מחבק לפני שאתה הולך לישון, ותדחף לה את הזין לגרון קצת יותר עמוק ממה שהיא מסכימה? נכון שלא? אבל אולי אהובתך, אם ילדייך, זו שחיכתה עד הדייט הרביעי כדי לפתוח רגליים ועושה את זה עכשיו פעמיים בשבוע, רק במיסיונרית, אולי לפני שהכרתם (כי אנחנו נצא מנקודת הנחה שהיא אישה טובה ונאמנה), היה מישהו שלא ממש חיבב אותה, ולא היה אכפת לו להכאיב לה קצת? ואולי היא אהבה את זה?

הוא חזר. הוא תמיד חוזר. יש דברים בחיים שלא נוטים להשתנות. השמש זורחת במזרח, כוכב הצפון מכוון לצפון ואורי תמיד חוזר. עברה שנה מאז שהוא נסע. נראה לי שיש את הגברים האלה, שאת שלהם. יש כאלה שאת שלהם רק כרטיסיה, ויש כאלה שאת שלהם חופשי חודשי. אורי הוא חופשי חודשי, בענק.

"צלצול טלפון החריד את הדממה". לא ממש דממה, לא ממש החריד, ולא ממש זיהיתי את המספר שהופיע לי על הצג (אח, פלאי הטכנולוגיה, כמה התמוטטויות עצבים היו נחסכות מאתנו אם מישהו היה טורח לפתח את השיחה המזוהה מוקדם יותר).

"שלום, מי זה?"

"את כבר לא מזהה אותי?"

"לא"

 "אורי"

 "אני לא יכולה לדבר אתך

עכשיו, אני אוכלת"

"אני אתקשר אחר כך"

 "טוב".

מה בחורה הגיונית וחזקה אמורה לעשות? להעיף את הבן זונה לכל הרוחות. ומה בחורה שמזמן אף אחד לא זיין אותה כמו שהיא אוהבת אמורה לעשות? אולי לשאת תפילת הודיה לאל שהחזיר אותו? נחשו. הוא התקשר, סירבתי לו. אין לי מושג מאיפה הגיע הכוח לזה. הוא התקשר שוב. אותו הליך. ושוב. נשברתי. אני רק בן אדם. אתמול נפגשנו. נפגשתם פעם עם מישהו שאתם לא אוהבים בידיעה שאתם הולכים להזדיין אתו עוד מעט? כל הקטע של ההתעניינות המנומסת, מה שלומך וכאלה? חסר חשיבות. יש לו עיניים חומות, הוא צוחק בקלות, אחד התחתים הכי מוצלחים שנראו, מבריק. דפוק לגמרי.

הכי הוא אוהב שמוצצים לו. הודעתי שאני לא מסכימה. זה הכעיס אותו. אני אוהבת להכעיס אותו. מוציא ממנו את המיטב. תמיד. שנינו שוכבים על המיטה. הראשון שנוגע מפסיד. שכבתם פעם עם מישהו שלא סובל אתכם ומבין אתכם לגמרי? כדאי לכם לנסות. הראשון שנוגע, מפסיד.

ניצחתי. הוא שולח יד אל הבטן, בליטוף עדין. צוחקת. הליטוף הופך ללפיתה מכאיבה. עדיין צוחקת. Hell breaks free. אני עדיין צוחקת. עכשיו הוא באמת כועס. שכבתם פעם עם מישהו שממש כועס עליכם? כבר אין שום עדינות. הוא נוגע בי בגסות, מכאיב לי. אני מנסה לנשוך אותו. לא נותן לי. שתי אצבעות בתוכי, ואני מתחילה לגמור הוא לא מוציא אותן, רק לוחץ עוד, מוציא ממני עוד רעד, עוד אחד, אני כבר לא יכולה יותר. מבקשת שיפסיק, אבל הוא כועס. לא מפסיקה לגמור. הוא תופס לי את הידיים בפרקים, מעל הראש ונכנס במכה אחת. כואב. מדהים. מסתכלת עליו. תוהה אם מה שאני רואה בפנים שלו זה תשוקה או זעם או שנאה. כנראה שלושתם. הוא נכנס בי בכל הכוח, מזמן כבר לא צוחקת. כואב. צועקת. הוא לא מפסיק. עדיין גומרת. הוא מתחיל לזוז מהר יותר. היד שלו נלפתת לי בשיער. פעם אחת אחרונה. נגמר. שוב צוחקת.

 צ'ופסטיק: אם תסלח לי, לעולם לא אשא עוד בפניך הרצאות פלצניות על ספרים. תסלח?

גם מק'לוד הייתה מוצפת בבני עמי (כאילו, אם חצי בדרום אמריקה וחצי בהודו, מי שומר על הגדרות במקרה שהסורים יחליטו לטפס עליהן?) אבל כאן היו גם המון זרים, למה שמק'לוד, בניגוד למנאלי וקאסול, מציעה גם רוחניות ולא רק עישוניות. המקום היה מלא בנזירים בגלימות בצבע בורדו וכתום, ובגולים טיבטיים. הקירות היו מלאים פשקווילים ומודעות בנוגע לקורסים לבישול טיבטי (נו, בישול טיבטי, כל מיני סוגים של קרעפלאך ורטבים כל כך חריפים שעלולים להמס לי את דופן הקיבה) , בישול הודי (אותו דבר, רק שהקרעפלאך מטוגנים), בישול סיני, יוגה, מדיטציה, אסטרולוגיה, רייקי וחשיבה חיובית. אם הייתי יכולה להשיג סטייק החשיבה שלי יכלה להיות הרבה יותר חיובית, אבל זו, כמובן, הייתה עוד הוכחה ניצחת להעדר הרוחניות המוחלט שלי. כולם הסתובבו בעיר בהבעה רוחנית לגמרי והתרוצצו מקורס לקורס. גם אני חשבתי שיפה לי לעשות קורסים פלצניים, לעטות פרצוף רוחני, להגיד "שאנטי, שאנטי" כל הזמן, אבל המצורעים נורא הפריעו לי.

עד מק'לוד הקשר היחיד שלי עם המצורעים היה כשקראתי את "פרפר". התיאורים שם היו די מגעילים, אבל נכון שתמונה אחת וכו'? מסתבר שמבט אחד מנצח כל תמונה. הלכנו לאכול ארוחת בוקר וליד המסעדה ישבה קבצנית זקנה שנופפה לעברי בידיים חסרות אצבעות; קבצנים חסרי איברים הם תופעה מאוד נפוצה בהודו, אבל אז שמתי לב שחסרה לה גם כף רגל, ושהפצעים שלה לא נראים נקיים. עברו כמה שניות עד שהבנתי מה אני באמת רואה.

 "אבשי, אני חושבת שיש לה צרעת!" העיניים של אבשי נעצמו בכוח, המחזה היה באמת נורא ואז הוא התפוצץ, "אני לא מבין איך מדינה שיש לה נשק גרעיני יכולה להרשות לעצמה שיהיו בה אנשים שסובלים ממחלות שנעלמו כבר בעולם המערבי! זה הכל בגלל הדת ההינדית המסריחה הזאת!" (בשלב הזה אבשי פיתח שנאה יוקדת לדת ההינדית, כי היא מאפשרת להתעלם מבעיות של עוני ומצוקה, הרי העניים אשמים, לך תדע מה הם עשו בגלגול הקודם, שמגיעה להם כזה גלגול מסריח? ושיגידו תודה בכלל שהם חזרו בתור בני אדם ולא בתור כלב, או גרוע יותר, בתור תולעת). הוא ויוני התווכחו על הנושא ללא הרף.

"אבל אתה יודע שאנשים פה לא סובלים ממחלות לב"

"בטח שהם לא סובלים, הם מתים בגיל ארבעים, מתי הם אמורים להספיק לקבל מחלת לב?"

"אבשלום אתה רואה את זה מנקודת מבט מערבית צרה. הם לא אומללים, הם מאמינים בקארמה, אם בגלגול הזה הם סובלים, בגלגול הבא הם יקבלו גמול, אתה יודע מה, הם אפילו מאושרים יותר מאנשי העולם הנאור, עם הרדיפה הבלתי פוסקת אחרי תענוגות מידיים", באותו רגע עברה מולנו אישה שנראתה מורעבת, לבושה בבגדים מזוהמים, היא החזיקה תינוק מטונף, הראש שלו היה ענק ומכוסה פצעים ממוגלים.

"יוני, מה אתה חושב שהאישה הזאת הייתה מעדיפה? גלגול מוצלח בתור אשת ברהמין, או טיפול רפואי לה ולילד שלה?" כאילו היא ידעה שאנחנו מדברים עליה היא נעצרה והושיטה יד לנדבה. היה ברור לגמרי שהיא לא תמות מהתקף לב אף פעם. יוני הסתכל עליה באותו מבט שאנשים בהודו לומדים לסגל לעצמם, להסתכל בלי לראות. אבשי הוציא 10 רופי, זה בערך שקל. בהודו זה די הרבה כסף, מה עוד אפשר לעשות?

 "אבל המערב רקוב! תראה במה אנשים משתמשים בסמים, מתאבדים, מדוכאים, חסרי סיפוק יש שם".

"יוני, אבל אלה סימפטומים של שפע ורווחה. כשאתה כל היום עובד בשדה או נוסע על ריקשה (אופניים) כדי שלילדים שלך יהיה צ'פאטי בערב, אין לך זמן להיות מדוכא או חסר סיפוק".

 "נו! אז יותר טוב להם!"

 "לא, לא יותר טוב להם, אין להם אפשרות לבחור חיים אחרים" חבל שאין בעברית תרגום מדויק למילה puzzlement, כי רק המילה הזו יכולה לתאר את הפרצוף של יוני כמו שצריך.

 "אתה מבין? לך נמאס מאורח החיים המערבי, אז אתה בא לפה עם חמש עשרה אלף דולר, קונה לך גסטהאוס, ומתחיל חיים אחרים, כשהכסף מתדלדל אתה עושה כל מיני קומבינות ודואג שהוא יצמח שוב, כי הרי יש לך הון התחלתי וכסף מושך אחריו עוד כסף. להם אין אפילו מושג שיש כל כך הרבה כסף בעולם "

"אז מה אתה בעצם אומר?"

 "אני אומר שמאוד מעניין מה הם היו בוחרים, את הרוחניות והנחמה שהדת שלהם מעניקה, או טיפול רפואי נאות".

ממש כאילו המקרה תכנן את זה, באותו רגע עברנו על פני איש חסר גפיים לגמרי, ממש לגמרי, שישב, או נשען, או מה שאנשים חסרי גפיים עושים, על חלון ראווה של חנות. בעל החנות ניסה לגרש אותו, אבל כנראה זה שאחראי עליו זרק אותו שם והאיש בלי הגפיים לא יכל לזוז רחוק מדי בלי עזרה. הרגליים שלו היו כרותות מתחת לברך, הידיים שלו היו כרותות מתחת למרפק. אבשי הניח לו בכיס של החולצה (הדהים אותי שהוא לא נגעל מקבצנים) עשרים רופי ואמר "אם זו תאונה, בוא נגיד שזו תאונה ולא דרך שההורים שלו מצאו כדי לדאוג לפרנסה של הילד, הרי במדינה מערבית, הגפיים שלו כרותות בדיוק במקום אידיאלי לפרוטזות" יוני שתק.