כינוי:
Xanty72 בת: 52 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
יולי 2020
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אשקלונים, קונים באשקלון?
כנראה זו יריית הפתיחה לבחירות לראשות העירייה. בזמן האחרון התחילו להסתובב באזורים מסחריים בעירנו בני תשחורת לבושים בחולצות שעליהן מודפס, בדפוס משי, בכתום ובירוק, שזה שתי גלופות, מיינד יו, "אשקלונים קונים באשקלון" ומחלקים פליירים וכרטיסים כאלה המאיצים ומעודדים את בני העיר האשקלונים לקנות באשקלון. מגמה ברוכה דווקא. אני מאוד מאמינה בזה שעניי עירי קודמים, ואכן, דברים שאפשר לקנות כאן אני מעדיפה לקנות כאן.
לפני שבועיים, במהלך סיבוב באזור שבו שוכנת החנות של הוריי הגיעו אלינו בני התשחורת הנמרצים וביקשו להשאיר ערימת פליירים וכרטיסים. השאטני מאוד התלהב מהיוזמה, אבל מכיוון שהוא בחור קטנוני כזה הוא שאל אחד מהם, "תגידו, איפה קניתם והדפסתם את החולצות?" "באשקלון!" ענה הבחור ברגש. אממה? באשקלון יש שני מקומות שעושים בהם דפוס משי: אצלנו ואצל מיכה הנחמד מדפוס "שמר". ג'ויה העיפה מבט אחד בחולצה של הבחור ואמרה "לא, זאת גם לא עבודה של מיכה." ליתר ביטחון התקשרנו למיכה שאמר שלא קנו את החולצות ממנו.
בחיוך תכול עיניים השאטני הציע להם להתחפף מהחנות, ולחזור כשהם יקיימו מה שהם מטיפים לו.
היום שוב פגשנו, הפעם המלכה האם ואני, את הנודניקים במדרחוב, וכשהם ניסו להסביר לאמי למה חשוב שאשקלונים יקנו באשקלון היא שוב שאלה, בתמימות לכאורה, איפה הם קנו את החולצות (נו, באמת חשבתם שהאופי שוחר המדון שלי צמח מתוך האין? לעומתה אני הדלאי לאמה.) "פה, באשקלון!" אמרה הבחורה בשמחה "את משקרת." אמרה אמא שלי ממש לא בשמחה. הבחור שעמד לצידה לפחות הואיל בטובו להרגיש מבוכה וקרא למבוגר האחראי כדי לברר את העניין.
"מה השאלה?" שאל המבוגר האחראי.
"רק רציתי לדעת איפה קניתם את החולצות, אצל מישהו באשקלון?"
"כן," ענה המבוגר האחראי, "אצל רוני ורינה."
"נעים מאוד," הושיטה לו המלכה האם את היד, "אני רינה, ואתה משקר."
הוא עוד נעלב מזה שקראו לו שקרן.
| |
מילים שיווקיות שמגעילות אותי:
קסום
מפנק
יוקרתי
מהדורה מוגבלת
מכיל חומרים טבעיים
עד X אחוזי הנחה
עד גמר המלאי
כל המקדים זוכה
התמונה להדגמה בלבד
אבל ללא ספק, קסום, יוקרתי ומפנק אלה המילים הכי מגעילות.
| |
קצת בתפזורת
ראשית לחדשות הטובות: אתמול התעוררתי, ומה ראיתי שם באופק, אי שם מעבר לבטן? את כפות הרגליים שלי, הקטנות והחמודות, והכמעט כמעט לא נפוחות. "שלום לכן!" נופפתי להן בשמחה, "כמה התגעגעתי!" במהלך היום הן שוב התבצקו, אבל לפחות הייתה לי הוכחה שאני לא הוזה כשאני זוכרת שפעם היו לי כפות רגליים גרומות עד למאוד.
בקורס הכנה ללידה קיבלנו מגזין כזה, "לקראת הורות", הז'אנר מוכר, נכון? נייר כרום משובח, 70% פרסומות, 30% תוכן כתוב רע. מה שהצחיק אותי היה שיש שם פרסומת על חצי עמוד בערך לספר שעוסק בטרקים. אין ספק שזה בדיוק מה שהורים שעומדים לפני לידת ילדם הראשון צריכים: ספר על טרקים. כך בלילות ללא שינה הם יוכלו לעלעל בספר ולומר, "יה, לולא התינוק היינו יכולים לנסוע לנפאל, או להודו, או לפרו, איזה כיף!"
מעורר תמיהה: מלח מגנזיום, שאמור להועיל לנפיחות ברגליים, עולה בארץ 8 שקלים ל-30 גרם, ובארה"ב 3 דולר לשני קילו, איזה מזל שיש לי נציג בתפוצות, בחיי.
אה, אם כבר נציג בתפוצות: הנה שתי סיבות שבגללן בחרתי בקרם הרגליים שלי: אחד כי לפירמה שמייצרת אותו קוראים אוריאל, והשני כי כתוב עליו שהוא "קרם לרגליים לאות", לא מקסים השימוש הזה בשפה? "קרם לרגליים לאות", מייד היה לי ברור שעליי לתמוך בחברה שמשתמשת בשפה כל כך יפה. ואם כבר שפה יפה, באחד הפורומים שאני מסתובבת בהם היה דיון מה יותר חשוב בספר, השפה או העלילה, ואיכשהו העלילה נחלה הפסד צורב. זה משהו שאף פעם לא הבנתי - מבחינתי שפה היא כלי עבודה בסיסי של כותב. כן, אני מצפה לשליטה, לווירטואוזיות, לשילובים מעניניים, אבל כל הדברים האלה נראים לי כמו המינימום האולימפי, לא יותר מזה. אם כותב לא ידע להשתמש בכלי הבסיסי שלו, מי אמור לדעת לעשות את זה? בגלל זה אני בדרך כלל סולדת מספרים שבהם ברור שהסופר התאהב בשפה של עצמו, ודי מחבבת ספרים שבהם אני רואה שימוש נכון בשפה ככלי, לא כעיקר.
אחרון חביב: נועה בן ארצי מתלוננת על היותה נכדת מחמד. אני מאוד מבינה את זה, יש לה מה להציע מעבר להיותה הנכדה של ראש הממשלה שנרצח. היא עשתה המון דברים בזכות עצמה, נגיד... שנייה, מה היא עשתה בזכות עצמה? האם יש משהו בחיים שהיא הגיעה אליו לא בזכות היותה נכדת ראש הממשלה שנרצח? אופס, כנראה שלא.
אני נורא אוהבת דור שניימים שמתרעמים על כך שלא שופטים אותם בזכות עצמם, אבל כרגע אין שום דבר אחר שאני יכולה לשפוט בגללו את נועה בן ארצי, מלבד ההספד ההוא. אם אני אמורה לבחור בין נועה בן ארצי ונינט, אני בוחרת בנינט, היא לפחות זכתה בתחרות זמר בזכות עצמה.
אחרון חביב נוסף: עד שד"ר האוס, אהובי, מחמלי, הגבר של חיי וכולי יחזור, מצאתי לו תחליף די הולם בדמותו של דקסטר, הרוצח הסדרתי שעובד במשטרה. יש בזה משהו מאוד מרגיע, בידיעה שכל מה שאני צריכה כדי לפתח התאהבות וירטואלית זה גבר גאון, עם בעיות רגשיות ממש, אבל ממש קשות, על גבול האוטיזם ממש. עקביות זו תכונה נעלה.
בלי קשר לטעם הבעייתי שלי בגברים, הסדרה הזאת מגניבה בעיניי כי היא לא מרחמת על הצופים, וגם כי כמעט לכל הנשים שרואים שם חשופות חזה (כולל פטמות!) יש שדיים קטנטנים. זה אשכרה חתרני בארה"ב, להפוך נשים שטוחות לסמלי סקס.
| |
אוי ויי, הנה זה מתחיל
אחד הדברים שהכי הפחידו אותי לפני הכניסה להריון זו טפשת ההריון האיומה. כולם טרחו להזהיר אותי ממנה. ובכן, הנני שם!
אתמול, כשהלכתי לבנק הפקידה שאלה אותי מה מספר החשבון, לא הצלחתי לזכור. אז היא שאלה אותי מה מספר תעודת הזהות שלי, ופשוט ישבתי, חייכתי אליה בחוסר אונים. לא זכרתי. כאילו, ידעתי שזה מתחיל ב-2 ויש איזה 9 איפשהו, אבל זהו.
ניחא זה, מתמטיקה גבוהה וכאלה. אבל הרגע אכלתי קרטיב פרילי, וברגע של הסח הדעת תקעתי אותו לעצמי בלחי במקום בפה.
סתומה, אני נהיית סתומה.
עוד מסימני הזמן:
אצל המורטת, אחרי שהיא גמרה את אזור הנשרק'ה היא שאלה אם זה בסדר.
הרמתי את הראש כדי לבדוק, רק שאיפה שפעם היה מישור היום יש גבעה, ואין לי יותר קו צפייה ישיר לאזורים האינטימיים שלי. כמה משונה.
ועוד מסימני הזמן: חזייה הפכה ממשהו שאני לובשת כדי לא להסתובב עם הפטמות בחוץ לאביזר חיוני. ולא, זה לא שוס. אין לי מושג איך קונים חזיות, אני לא רגילה ללבוש חזיות, ובכלל, זהו, רואים את ההריון, ואני מרגישה קצת, איך אני יכולה להסביר... אני מרגישה כאילו, לא יודעת, כאילו יש משהו נורא לא מנומס בכל הגופניות הזאת.
אני מניחה שזה גם בגלל שפתאום הפכתי לפלח אוכלוסייה אקזוטי. יצא לי לשמוע יותר מדי פעמים לאחרונה "אף פעם לא שכבתי עם אישה בהריון." פתאום אני יחד עם הגמדה, הכושית, האסיאתית וזאת עם השדיים הענקיים, על מדף ה"צריך לעשות גם אחת כזאת."
| |
דפים:
|