לשאוף לנשוף

המזוודה המזוינת שקלה 41 ק"ג. בהלוך היא שקלה 19, תגידו, שקעתי בשופינג חסר פשרות? לא. למרות שעכשיו, כשפרקתי המזוודה, גיליתי שהבאתי אתי שלל לא רע בכלל. כל המשקל נבע מספרים. ממש עבים. ממש ממש עבים. לא שלי. אני לא צריכה ספר בשם "the economy of nature" למשל. אבל לא משנה, הרגע שבו נעמדתי על רגליי האחוריות ואמרתי "לא" נחרץ היה כשהשאטני ביקש כדורסל. כדורסל, לא פחות.

אבל אני חייבת להתוודות על קנייה ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש מביכה: קניתי את הספר, אוח, אלוהים, זה עלוב,

he's not that into you.

כשהט' ראתה אותי מבצעת את ההזמנה היא הסתכלה עליי בחלחלה, ושאלה למה אני קונה את הספר המטומטם הזה. בחשיבות הסברתי לה שיש דברים שראוי לזכור, ושהיא לא יכולה לפגוע בהתפתחותי (?!?!) הרוחנית.

חרא של ספר, באמת, הוא כל מה שרע בספרי עזרה עצמית, ואף יותר, כי הכותבים גם חושבים שהם שנונים, אבל בכל זאת, אני נוטה לשכוח את האמיתות הפשוטות לגמרי שהספר הזה מציג:

1. הוא לא בקטע שלך אם הוא לא מבקש ממך לצאת אתו.

2. - " - אם הוא לא מתקשר אלייך.

3. - " - אם הוא לא לוקח אותך לכל מני מקומות.

4. - " - אם הוא לא מזדיין אתך.

5. - " - אם הוא מזדיין עם מישהי אחרת.

6. - " - אם הוא רוצה להיפגש אתך רק כשהוא שיכור (או תחת השפעה של חומרים מטשטשי תודעה)

7. - " -  אם הוא לא רוצה להתחתן אתך.

8. - " - אם הוא גומר אתך.

9. - " - אם הוא נעלם לך.

10. - " - אם הוא נשוי, או לא פנוי בכל צורה אחרת.

11. - " - אם הוא אגואיסט, רודן או סתם חלאה.

כמה פשוטים היו יכולים להיות החיים לו היינו זוכרות את הדברים האלה? כמה פעמים מצאתי את עצמי בשיחת בנות שבה אנחנו מנסות לנתח למה הוא לא התקשר, (אולי הוא נדרס?), למה הוא לא מציג אותנו בפני החברים שלו, ואיך בעצם הוא פוחד מאתנו, מה שגורם לו להתנהג כמו מנייאק, כדי להקטין אותנו. ובסופו של דבר? אלה תירוצים מהתחת כי הרבה יותר נוח לחשוב שאולי הוא מאוים מהאינטליגנציה שלי, או מהמיניות המתפרצת, מזה שהוא לא ממש נמשך אליי. חוץ מזה, אם הוא מאויים מהדברים האלה, באמת אין לי מה לעשות אתו. עוד משהו שאני נוטה לשכוח זה שכשמישהו מעוניין, גם אם הוא ביישן כמו דג זהב, הוא יודע איך להראות את זה, ואם אני מספיק מוצאת חן בעיניו, הוא יתגבר על הביישנות הזו. עכשיו נותר רק ליישם את הידע הזה.

אה, וכלל אצבע:  אחרי דיונים מעמיקים הגעתי למסקנה שהתירוץ הקביל היחיד במקרה ומישהו מבריז, או לא מתקשר, זה מוות של מישהו מבני המשפחה הגרעינית שלו, רצוי שלו עצמו.

בעיה לוגיסטית: אני חייבת להזדיין בשבוע הקרוב. קניתי בארה"ב הברית איזה אמצעי מניעה מוזר כזה, מין פלסטיק דקיק שמכניסים לנשרק'ה ואמור להיות יעיל ב-94%. אם אראה כי טוב, אני אגיד לט' לקנות לי עוד 935 חבילות. אנא, החזיקו לי אצבעות שאצליח במשימתי המדעית.

זהו, עוד שבע שעות יבוא הוואן שייקח אותי לשדה התעופה, ואני אחזור ארצה. האמת? התגעגעתי. אתמול שלג כל היום. הלכתי בזהירות על המדרכות הקרחיות, ונורא רציתי להיות במקום שחזרה הביתה אינה דורשת רבע שעה של התפשטות מכל הכיסויים.

אתמול וויאטנמית לא נחמדה מרטה אותי וצבעה את בהונותיי בארגמן. כשהיא ראתה את נשרק'ה היא אמרה, "it's been a while, ah?", תמיד טענתי שזה עם חסר טאקט.

מכירים את הבדיחה על הסקוטי שקונה בקבוק וויסקי, ואז הוא מועד ונופל, וכשהוא מרגיש רטיבות הוא חושב לעצמו, "אני מקווה שזה דם"? ככה הייתי אתמול, כשנשאתי בזהירות בקבוק של גולד לייבל, ותהיתי מה הייתי מעדיפה לשבור, את הרגל או את הוויסקי (טפו טפו טפו לשניהם, כמובן).

מכיוון שאני בחורה מאוד גרגרנית, אני נוטה לזכור דברים דרך הזווית של בטני הקטנה, אז הנה, רשימת השיאים הקולינריים של הטיול, אזהרת מתאן: זה מתדרדר לפלצנות קולינארית מחרידה.

הסושי של גארי: לפני שבאתי אמרתי למיקי, "אני לא כל כך אוהבת סושי", "זה רק כי עוד לא אכלת סושי טעים", ענה מיקי, וידע שהוא צודק. לפני שאכלתי שם לא ידעתי שסושי יכול להיות חוויה כל כך מענגת. כל סוש חדש שהובא לשולחן התקבל באנקות התפעלות שוקקות. זה היה מעולה, יצירתי ויקר. ממש יקר, חושרמוטה יקר. אבל עכשיו, ככל שמכת המחיר נשכחת, נשאר לי הטעם של אחת הארוחות הטובות שאכלתי, וללא ספק הסושי הכי טעים שאכלתי בחיים.

עצה מצילת חיים: אל, ואני שוב אומרת, אל תזמינו את האופציה שהאוכל מגיע לשולחן עד שאומרים די. אל תעשו את זה.

הפיצריה של אוטו: גם המקום הזה הוא בזכות מיקי. אני לעולם לא אסרב לפיצה. פיצה, גם כשהיא גרועה, עדיין טעימה לי. אבל הפיצה הזו, פאק! גם הסלטים והאנטיפסטי מעולים (אני אכלתי סלט, ולמחרת הזמנתי שוב, כל כך טעים זה היה). אבל כאן השיא היה צלחת הגבינות, שהוגשו בחברת שלושה רטבי פירות להדגשת הטעם, מדהימים. רוטב הדבש והכמהין מביא אותי להתנצל כאן רשמית בפני אלי: כפרה, צדקת, לכמהין אין טעם של בוץ.

פירות ים בבוסטון: כן, לובסטר זה טעים. לא טעים של לאכול מדי יום, אבל בהחלט טעים. מצד שני, בערך כל מה שטובלים בחמאה מומסת נוטה להיות טעים, לא? מעבר לאוכל הנהדר, אני נהניתי לראות את הט' נאבקת בלובסטר (ומנצחת), כשהיא ענודה בסינר דבילי להפליא, מה אני אגיד לכם, זו בהחלט הייתה אחת הפעמים בהן הצטערתי שלא הבאתי מצלמה.

ההמבורגר הכי טעים בעולם: זה בערך כל מה שיש לאכול במקום הקטון הזה, שגם אליו מיקי לקח אותנו. המבורגר מעולה על צלחות נייר, צ'יפס, ולשתות ג'ינג'ר אייל (בשביל הקטע האמריקאי). טחנתי שם בלי שום בושה המבורגר וחצי, ואם היה שם עוד חצי, הייתי טוחנת עוד קצת. פשוט ניסיתי לעשות רושם טוב על הט' ומיקי, כאילו שהם לא מכירים אותי כבר.

דים סאם בבוסטון: במסעדה ענקית, מלאה סינים, ועם סינית שמחזיקה מקרופון וצועקת בגרון ניחר את מספרי השולחנות שהתפנו. הקרעפעלך נוסעים להם על עגלה, הסינית מסבירה מה יש שם, אפ'חד לא מבין מה היא אומרת, מזמינים בכל זאת, מתוך תפילה שזה לא משהו נורא מדי. לא אכלתי מדוזות, בעצם, לא אכלתי שום דבר ממש אקזוטי, אבל היה טעים, וזול בצורה מגוחכת ממש.

ברווז פקין (מייד הט' תביא לינק): אני לא חושבת שאי פעם ברווז מת למען מטרה טובה יותר. שילוב הטעמים בין הברווז השמנוני והפריך, הרוטב המתקתק והלאפות הקטנות שהמלצר רץ ללפף כל פעם שרק גמרנו לאכול, אוח, היה באמת מעלה. הט' גם הזמינה מרק חמוץ חריף שכשטעמתי אותו לא ידעתי עם יש לי דמעות בעיניים מרוב שחריף, או מרוב שטעים.

שפלים קולינריים:

הקפה, בכל מקום. בד"כ אני לא שותה קפה, אבל כאן, מתוך מזוכיזם צרוף, שתיתי שוב ושוב, כי סירבתי להאמין שקפה יכול להיות כל כך גרוע. הוא יכול, ואף גרוע יותר.

ארוחות הבוקר: אבל זה בגלל געגועים לקפה הבית שלנו.

אני חוזרת עם מזוודה מלאת ספרים, הפעם רובם לא שלי, אלא ספרי ביולוגיה ענקיים של השאטני, אנגלית קצת פחות מחורבשת, והבנה שאני שייכת לגמרי לישראל, וזה בסדר גמור, מצוין אפילו.

והנה, אצלו אני אוכלת כל יום שישי. עכשיו הוא מתפייט על פול ירוק ענוג, אבל אני? לבשל לא אוהבת, רק לאכול.

לפני הכול - לא, ג'רום לא נמצא, האמת היא שהוא גם לא ממש חופש, אבל מה זה משנה?

שיעור מס' 1:

אני יודעת הרבה פחות ממה שנדמה לי. ביום שהגענו, סילביה, שהיא בת דודה של אימא שלי בדרכים מאוד עלומות, הראתה לנו איפה המגבות וכל מה שנצטרך, ואז שאלה, "אתן יודעות איך להשתמש ב shower?", "סילביה!", עניתי בעלבון, "זה בסדר, אנחנו לא נשטוף פנים באסלה!". בבוקר, כשניגשתי למקלחת, חשבתי שאולי ההצהרה הנזעמת שלי הקדימה את המאוחר - בקיר לא היו שני ברזים, וגם לא ברז אחד שזז לשני הכיוונים כמו אצלנו, אלא מעין מערכת של מתגים ומנופים, שגרמה לי לשקול מאוד ברצינות לשטוף את פניי באסלה.

שיעור מס' 2:

בתים עתיקים נראים נורא מגניבים, אבל הם חורקים שזה משהו מזעזע. אבל אם יש לך ילדים בגיל ההתבגרות זה ממש מעולה, כי אין סיכוי שהם יחמקו מהבית בלי שתשמע אותם.

שיעור מס' 3:

מסתבר שכשמגדלים ילדים בהמון אהבה, קשב ותשומת לב, יוצאים לך ילדים משהו משהו. הבן היה קצת נרגן בהתחלה, אבל כאילו, הוא חשב שהוא יצליח להפחיד את הט' ואותי בנרגנות? כשהקרח נשבר גילינו יופי של נער, ביישן אחושלוקי, עם חוש הומור מעולה, מהסוג היבש והסרקסטי. הבת שלהם מקסימה לחלוטין, וקטנטנה ויפה נורא. אני חושבת שאני אעמוד על זה שאחי יתחתן אתה.

שיעור מס' 4:

להורות בגיל מאוחר יש יתרונות בלתי מבוטלים. לא משנה בן כמה אתה, אם יש לך ילדים צעירים בבית, הם מכריחים אותך להישאר צעיר.

שיעור מס' 5:

מסתבר שאני מצחיקה גם באנגלית.

שיעור מס' 6:

זה שהמארחת היא ד"ר לפסיכולוגיה לא אומר שהיא תקשיב לצרות שלי, הו לא, ממש לא, להיפך, מצאתי את עצמי מהנהנת באמפטיה ומשמיעה "אהמ" ממש כאילו אני בעלת המקצוע.

שיעור מס' 7:

נראה לי שלו יכולתי לבחור איפה אני רוצה לגור בארה"ב הברית, בוסטון הייתה העיר הנבחרת. ה-vibe שיקבלתי ממנה מעולה. המראה האנגלי, הבתים הישנים, הקמפוסים העצומים, חנויות הספרים המדהימות. באמת חבל שלא הכרתי שם את ג'רום, בטח כפרופסור לספרות הוא זכאי למלגת לימודים לאשתו העתידית. שיט.

חזרתי מ-DC לניו יורק, מחר בוסטון.

אהבתי את DC, היה מאוד קצר, למרבה הצער. הרכבת התחתית שלהם מפעימה, המוזיאונים נפלאים, האנשים אדיבים בצורה קומית כמעט, ואני חושבת שאיזה ג'רום עשה לי עיניים ברכבת.

אתמול גיליתי בעיה קלה: אי אפשר לנסוע באוטובוס אם אין את הסכום המדויק במטבעות, וכך עמדתי, כשבכיסי 300$, ואני לא יכולה לעלות לאוטובוס המזוין.

המארחים שלי היו נחמדים להפליא, האישה, אנה, דאגה שהעוזרת תכין לי מדי יום שנדביק (TM אינדי) לקחת למוזיאונים, ואף קנתה לי חצאית במתנה. אני חושבת שאני יכולה להתרגל לחיים עם עוזרת שחיה בבית ועושה שנדביקים די בקלות.

עכשיו אני קצת חוששת שמתרקמת מזימה אפלה מאחורי גבי - יום אחד תפסתי את המארחת מדברת עם המלכה האם, ואומרת לה, "אני צריכה לדבר אתך על משהו חשוב, אבל נעשה את זה אחר כך", ועל זה אני אומרת: אהמ!

היום, כשחזרתי לניו יורק, גיליתי שאני יודעת להשתמש ברכבת התחתית שלהם, מסתבר ששבוע של השתרכות מבוהלת בעקבות הט' עשה את שלו, וכעת אני מכריזה על עצמי כעצמאית לגמרי בניו יורק.

בנוגע לט', רק היום הבנתי למה היא מחזיקה אותי: האישה היא מאלה שמוציאים משחת שיניים מהאמצע, ואני מאלה שדוחסים אותה ביסודיות ומוציאים רק מהסוף. היא פשוט אוהבת שאני עושה את זה בשבילה, אני מרגישה כל כך מנוצלת!

אני מתחילה להתכונן לחזרה ארצה, בשבוע הבא. שמעתי שמזג האוויר אצלכם די חם, ומצב השערות ברגליים שלי לא פחות ממחפיר לגמרי. אז בשבוע הבא אני אהיה ממש בת, ואלך לעשות שעווה, ואף פדיקור ומניקור. אני ראיתי כאן מכונת תספורת קטנה לנשרק'ה, ואני בהחלט תוהה אם הוא יראה חתיך במראה מארינס.

שיחה בין הט' וביני:

- XXX ענה לך למייל?

- לא, אבל אני מתייחסת לזה בגישה מאוד זנית. כתבתי לו לא בשביל לקבל הכרה או תודה, אלא כי זה היה חשוב לי.

- צודקת.

- אינשאללה ישבור רגל המנוול כפוי הטובה!

- אני אוהבת כשאת נכנסת לקטע של זן.

ברווזי צ'יינה טאון גורו לכם: מחר אני שם!

(אם למישהו יש המלצה על מקום שעושה פקין דאק ממש טעים, זה בדיוק הזמן)