לשאוף לנשוף

בראשון לדצמבר 1955 רוזה פרקס, אישה שחורה, סירבה לקום ולפנות את המושב שלה באוטובוס לגבר לבן. היא נעצרה. המעצר שלה והמשפט בעקבותיו, שינו את ההיסטוריה של ארה"ב. אבל רוזה פרקס לא הייתה האישה השחורה הראשונה שסירבה לוותר על מושב האוטובוס שלה. היו כמה לפניה. הידועה שבהן היא קלודט קולווין.  

אנשי ה-NAACP חיפשו מישהי שתהווה סמל במאבק נגד ההפרדה הגזעית, ובהתחלה חשבו שקלודט, תלמידת תיכון בת 15 יכולה להיות סמל ראוי. אבל אז התברר שהיא בהריון מגבר נשוי, מגיעה ממשפחת מצוקה, ושבכלל, יש לה פה די מלוכלך. פרקס התאימה לתפקיד הרבה יותר. היא הייתה אישה מיושבת, נשואה, בעלת מקצוע ופעילה פוליטית שיודעת להתבטא בתקשורת. זה לא שלנשים נשואות ומיושבות מגיעות יותר זכויות אזרח מאשר לתלמידות תיכון פרועות עם פה מטונף, לגמרי לא. זכויות הן זכויות הן זכויות, אבל אנשי ה-NAACP היו מספיק חכמים בשביל לדעת שבמקרה של קולווין התקשורת תתמקד באישיות שלה, ולכן המסר שלהם יתמוסס.

כפי שכבר ציטטתי רבות את מורי ורבי, הצדיק אליהו הלוי סוויד, חופש הביטוי הרבה יותר חשוב לי מאשר הזכות שלי לא להעלב. מרגע שהבהרתי את הנקודה הזאת לעצמי, כל פעם שאני קוראת משהו שמכעיס אותי או שמתועב בעיניי אני משננת לעצמי "חופש הביטוי יותר חשוב מהזכות שלי לא להעלב" וממשיכה.

הנושא החם כרגע הוא אאוטינג, ומי שהנושא עלה בגללו זה הרווק המפורסם, שמישהי מאיימת לחשוף את זהותו. אם יש מישהו שמתח את גבולות הסובלנות שלי לכל הכיוונים זה האיש הזה. הוא מייצג בעיניי כל מה שיכול להיות מתועב באדם - הוא שקרן, הוא תחמן, הוא משולל מוסר, הוא מתייחס לנשים כאל חפצים, ועוד ועוד. האיש מגעיל והגעיל אותי. אבל מה לעשות, חופש הביטוי של הרווק יותר חשוב מהזכות שלי לא להעלב, ולכן אחרי כמה דיונים אתו שבהם הבנתי שלדפוק את הראש בקיר יכול להביא לי הרבה יותר תועלת, הרפיתי ממנו.

האיש כל כך דוחה, שכדי להסביר שלא אותו המאיימת לחשוף תחשוף, הוא מספר שבעצם הבנות שנפגשו אתו לא נפגשו בהכרח אתו.

לא, הוא אומר, בתור תירוץ, שהוא שיקר לבנות שרצו להיפגש אתו, ובעצם סידר זיונים לכמה חברים.

החיבה שלי לחופש הביטוי גרמה לי להבין שהרווק הוא תועבה שאני חייבת לסבול. אבל שהוא יהווה איזשהו טריגר למאבק על הזכות להימנע מחשיפה וגבולות הבלוגיה כמקום ידידותי? זובי, זובי, ועוד הפעם זובי. לרווק יש חופש להתבטא ולהיות השרץ שהוא, ולי יש זכות להתרווח, לראות איך הוא מתפתל כמו תולעת ומנסה למנוע את הפצת הצילום שלו ברשת. בפעם הבאה שיוצאים למאבק על חופש הביטוי כדאי לבחור שבראשו יעמוד סמל קצת יותר ראוי.

הודעה ליריב: תחזיר תיכף ומייד את החלוקה לקטיגוריות, אתה עושה לי בלגן בבלוג, ואם זה יימשך כך אני אעמיד אותך לסדר פה פוסטים.

אני אומרת לכם, הגיע הזמן שאנשים יפסיקו לגגל את עצמם, זה מביא לתוצאות לא נעימות.

כשהתחלתי לכתוב פה לא ממש היו לי התלבטויות בנוגע למהות וכמות החשיפה, אני קצת אקסיביזיוניסטית. קצת, כן, אמרתי קצת! וגם, מה שמתקשר לאקסיביזיוניזם, מאז שהתחלתי לכתוב באינטרנט, שזה בעצם מאז שהתחלתי לכתוב, תמיד עבדתי ברמת חשיפה נורא גבוהה, אני פשוט לא יכולה אחרת. המקומות היחידים בהם החשיפה לא הייתה של המציאות הישירה שלי היה בסיפורים שכתבתי, אבל זו שטות, מי שיודע לקרוא, יודע איפה אני גם בסיפורים הבאמת בדיוניים. בעצם, זה לא משנה. מאז שאני כאן הפסקתי לברוא.

עוד הודעה ליריב: באשמתך אני לא כותבת סיפורים יותר, תתבייש לך.

אבל למרות הידיעה שכל אחד יכול לקרוא פה, כולל אורנה, השכנה מהדו שלנו (היי אורנה, אני מצטערת שהתחלתי באמצע הלילה לדפוק בפטיש, הייתי חייבת לעשות משהו עם התמונה שנפלה), נוצרה לי כאן תחושה של אינטימיות כוזבת, לפיה מי שקורא אותי זה רק מי שמגיב לי, ונניח עוד כמה שאני יודעת שקוראים ולא מגיבים, וזהו. העובדה שהקאונטר אמר דברים אחרים לא מאוד הרשימה אותי, כי הקאונטרים בישרא די מזייפים.

ועוד הודעה ליריב: אולי תעשה כבר קאונטר שסופר כמו שצריך?

לכן ההרגשה שלי תמיד היא שאני כותבת נקראת רק על ידי ששת קוראיי המסורים, ואתם מותר להשתולל קצת. הידיעה שקוראים פה קצת יותר לא נקלטת אצלי, ואולי טוב שכך, כי אם היא הייתה נקלטת, בטח הייתי מצנזרת את עצמי הרבה יותר. אבל הרבה פעמים המציאות מגיעה לכאן כדי להזכיר לי שזה לא רק אני וששת קוראיי. זה יכול להיות עורך שלי שקורא כאן, וכשהוא שואל "מה שלומך?" הוא יודע היטב מה שלומי (היי יוני, אתה חושב שישלמו לי אי פעם?), או סופר שפעם כתבתי על ספר שלו ביקורת ממש משתלחת, ומוצדקת, אני לא אומרת שלא, אבל בכל זאת, לו הייתי יודעת שהוא יגיע לכאן, הטון היה הרבה יותר מתון. כשהתלוננתי על משהו שהשכנים שלי עוללו (לא, אורנה, לא את) היה כאן קורא שטרח לעדכן אותי שהוא בירר אתם, ושזה לא הם. האנתרופולוג היישומי שהיה אתי בטיוי הגיע לפה. ומה עם אחותה של אביטל המפלצת, שיכולה לקבל עדות ממקור ראשון על העיצוב הנוכחי של הגבות שלי? (ראיתם איך התאפקתי ולא כתבתי נשרק'ה?) וגם הספקטורית נוטה לבקר כאן (הבחור הזה שיוצא לדייטים, את חושבת שהוא יתבגר מתישהו?) . בקיצור, לפעמים אני שוכחת כמה אני חשופה כאן, ושיש לי יותר משישה קוראים, וזה מוביל אותי למצבים די לא נעימים, כל ההשתפכות הגדולה הזו באה בעצם לומר שאם מישהו הגיע לכאן בעקבות ההמלצה בויינט, והוא מוצא את עצמו פתאום מתואר כאן באור לא מחמיא, אז שיילך להזדיין, מגיע לו, הא!

ובנוגע להמלצה: המון תודה למי שבחרו בי. זה נורא נורא החמיא לי, באמת, הסתובבתי בחיוך מטופש איזה שעה אחר-כך.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3245454,00.html

נו, לא הצלחתי להתאפק. אבל ניסיתי, בחיי.