לשאוף לנשוף

מאז שנחטפתי מידי הרופא הנחמד שלי לידיה של הרופאה להריון בסיכון גבוה, חיי הולכים ומסתבכים להם אט אט. כדי לוודא שהגמדת צומחת - צומחת, צומחת, אמנם יש פיגור של שלושה שבועות, אבל הוא עקבי לחלוטין, והשבוע היא עלתה עוד 400 גרם, נראה לי שעל מאה גרם שהיא עולה אני עולה קילו, אלוהים, אין לי כבר מה ללבוש! - אני צריכה לדייט עם הרופאה פעם בשבוע, אחרי מוניטור, ופעם בשבועיים לפגוש את הרופא של הסקירות, שבודק אם היא עדיין קטנה אבל פחות.

לסקירה של היום לקחתי את נציגי בתפוצות. מסכנה הפיצפיצ, מגיע לה שמישהו יתרגש ממנה, ואני, אמה ערלת הלב, כבר מטפסת לספת האולטרסאונד כשהדבר היחיד שמעניין אותי זה אם התארכו העצמות הארוכות או לא. נציגי בתפוצות אכן התרגש כדבעי.

אז למה אני מתלוננת? או, טוב ששאלתם! בהריון שבו הכול מתקתק כשורה, ה-US בשלב הזה נועד לוודא שהתינוק גדל, שכמות מי השפיר סבירה, ושהכול באופן כללי סבבה. אצל הזעיקה צריך לערוך מדידות מדויקות. מה הבעיה עם מדידות מדויקות? או, טוב ששאלתם גם את זה! הבעיה היא שכלל שהעובר יותר גדול רואים יותר טוב, וכך אפשר לגלות עוד ועוד ועוד דברים שחורגים מהנורמה. נגיד, התגלית של היום היא שיש לה הרבה מעיים, בממוצע. כאילו, איזה מין ממצא דבילי זה, ריבוי לולאות מעיים? למה שמישהו ידע איך כמות המעיים שיש לו מתייחסת לממוצע? באמא שלי, אני אוטוטו בת 36, ואין לי מושג מה אורך המעיים שלי יחסית לנורמה, או בכלל, והאמת? מעולם לא התעניינתי בסוגיה זאת. כל עוד הם עובדים בצורה סדירה, אני מעדיפה להתעלם מהם.

זה אומר שאם הכול יהיה בסדר והיא תצא בזמן, בעוד שישה שבועות, היא תעבור עוד שלוש סקירות מקיפות. ואם הכול יהיה בסדר, אינשאללה אמן אמן אמן, בכל סקירה היא תהיה גדולה יותר (טפו! חמסה!) ואפשר יהיה לראות בבירור עוד ועוד דברים חדשים ואקזוטיים כדי לבדוק איך הם יחסית לנורמה. מגניב, זה הולך להיות ממש מגניב.

אלון, העורך המהמם שלי ב"מותק" אישר לי לפרסם כאן את הטור הראשון שפיצ כתבה. אני מאוד בעד שהיא תתחיל להפנים את חשיבות העבודה כבר בגיל צעיר, ומתישהו תתחיל לפרנס את אמה הקשישה, אז הנה, זה הטור שהתפרסם במותק האחרון:

אני רוצה שיהיה ברור שאת הטור הזה אני כותבת לגמרי בכפייה, אני לא רוצה לכתוב, היא מכריחה אותי. עוד לפני שבכלל הייתי כאן היא והעורך החליטו שאני אכתוב טור. אבל בהתחלה עוד לא היה לי כל כך הרבה מוח, ולא הבנתי על מה הם מדברים. לפני איזה חודש היא אמרה לעורך שאחרי המישפיר אני אתחיל לכתוב. ישר בעטתי בה, שתדע מה זה, אבל הפוסטמה חייכה כמו מפגרת ובמקום להבין שאני מביעה מחאה ברורה וחד משמעית נגד הרעיון הזה של תעסוקת עוברים, היא אמרה, "אוי, היא זזה, איזה מאמי!"

אז למה אני כותבת, אתם שואלים? כי איימו על חיי, לא, אני לא צוחקת. לפני כמה שבועות היה לנו אולטרסאונד. אני די אוהבת אולטרסאונד כי היא וסבתא שלי שם בחוץ מתרגשות נורא, "אוי, איזה חמודה!" "אוי, תראי, יש לה שתי כליות, איזה מושלמת היא!" "אוי, ויי, ויי, זה העמוד שדרה שלה, איזה יופי!" ותשמעו, זה די נעים לשמוע שככה מתפעלים ממני ומכל האיברים הקטנים שלי. עוד משהו שאני אוהבת זה את שיחות הלילה, לפני שהיא הולכת לישון היא מלטפת אותי מבחוץ ומספרת לי כמה היא אוהבת אותי ומחכה לי.

בטח נשמע לכם משונה שמישהו כזאת מאוהבת איימה על חיי? גם בעיניי זה משונה, אבל תאמינו לי, מדובר פה באישה מסוכנת.

ביום של אותו אולטרסאונד הרגשתי שהיא קצת לחוצה, גם כל הזמן שמעתי ברקע את המילה המשונה הזאת "מישפיר" "מישפיר", אבל לא היה לי מושג מה זה. כשעמדנו להיכנס לרופא ישר הפניתי גב למצלמה. משום מה זה מצחיק אותה, שאני לא עושה פוזות, היא טוענת שזה מראה שאני נפש חופשייה ומשוחררת שלא ממהרת לרצות, או שטות כזאת, אבל הייתה לי הרגשה לא טובה. אמרתי לכם, היא הייתה לחוצה קצת, והיא וסבתא שלי צחקו פחות מכרגיל.

היא נשכבה על המיטה, ואז הרופא התחיל לרחוץ אותה, הפוסטמה כל הזמן אמרה, "אוי, זה קר, זה קר" ואז, במקום להתחיל ללטף לה את הבטן עם המכשיר, כמו תמיד, הרופא דחף לי את המכשיר הזה לתוך הראש, בכוח! "אדוני, אני מנסה לישון פה!" צעקתי עליו, אבל הוא דחוף ודחף עד שלא הייתה לי ברירה וזזתי קצת, ואז, אלוהים, איזה פחד! הוא שפך על אמא שלי עוד קצת מהחומר הזה שהיא אמרה שהוא קר, ודחוף לי מחט ישר לתוך הבית!

איך שאני נבהלתי. ארבעה חודשים שחיתי בסבבה שלי, ופתאום מחט. מילא מחט, הוא גנב חלק מהפיפי שלי שאני כל אוהבת לשתות ולשחות בו. כשזה נגמר היא אמרה, "ויי, זה באמת לא כואב, אוף, איזו הקלה, אני כבר אחרי זה." ואני הבנתי שכדאי לי מאוד להתחיל לכתוב את הטור הטיפשי הזה, אם לא, לכו תדעו מה האישה הזאת מסוגלת לעשות.

אז נעים מאוד, קוראים לי פיצפיצ רביב. בינתיים החוזה שלי קובע שאני אמורה לכתוב כאן עד שאני אצא מהבטן שלה. היא הבטיחה שאני יכולה לכתוב מה שאני רוצה, שהיא לא תציץ. אבל אני לא יודעת כמה אני יכולה לסמוך על מישהי שדחפה לי מחט לבית וגנבה לי פיפי. אתם יודעים מה אני אעשה? אני אלך לבעוט בה קצת, שתלמד לא להציץ לי ביומן.

קודם כל, הבשורה החשובה והמשמחת מכולן: היום עשו לפיצפיצ אולטרסאונד, והזעיקה גדלה ב-300 גרם! וגם הרגליים הקטנות שלה התארכו בשבועיים! אז נכון שהיא עדיין קטנה לגילה, אבל היא גדלה בקצב משביע רצון, הידד הידד הידד! עז עכשיו כל מה שהיא צריכה לעשות זה להמשיך לגדול באותו קצב בשבעת השבועות הבאים, מה שנוודא בעזרת מוניטור פעם בשבוע ואולטסאונד פעם בשבועיים, ואז לצאת כבר, כי אמא שלה שמנה, כבדה ובאופן כללי איבדה כל סוג של אפשרות להתנהל בחן או באלגנטיות. ברור שמגזימים בערכם של חן ואלגנטיות, אבל היי, אם אפשר, לא נבקש?

בשורה נוספת ומשמחת ביותר היא שנציגי בתפוצות הגיע לביקור בארץ הקודש, חתיך ונחשק מתמיד, והביא לנו מלא דברים. קודם כל הפיצפיצ קיבלה את קופסת הנעליים הקטנה שהיא תישן בה, שזה דבר כזה:

לא כולל הבעל ואני גם חושבת שפיצפיצ תהיה בהירה יותר. חוץ מזה, אם היא תמשיך להיות כל כך קטנה היא תוכל לישון בזה עד גיל שלוש, וזה יהיה מאוד חסכוני.

קופסת הנעליים הקטנה מתקפלת ונישאת, מה שמאוד שימח אותי, או כפי שאמרתי לנציגי בתפוצות, "אפשר יהיה לקפל את הקטנה בפנים ולקחת אותה ממקום למקום." הבחור המסכן, שלא תמיד יודע מתי אני רצינית קצת נבהל. אבל בשיטוט באינטרנט מצאתי באחד האתרים אזהרה מפורשת לא לקפל את התינוק בפנים, מה שאומר שמישהו ניסה כבר לעשות את זה. אין ספק, אינשטיין צדק כשאמר שאחד הדברים שאין להם גבול זו האיוולת האנושית.

חוץ מזה קיבלתי גם את האלי פוטל שבע, כך שאת הלילות האחרונים אני מבלה בזרועותיו של קוסם שחור שיער וירוק עיניים בן 17, וזה דווקא נחמד מאוד. קיבלתי וטבעת מגניבה ומאירה ורודה! וגם פנס קטן ורוד! ובובת פיל ורוד! אין ספק, אני אישה שמאוד קל לרצות אותה בקניות, אם זה ורוד ולא ממש שימושי, זה מייד גורם לי אושר רב. מכיוון שתמיד חלמתי שבחור חתיך יביא לי במתנה טבעת גדולה, ומשאלתי התגשמה, אני יכולה לנשום לרווחה, זהו, קיבלתי טבעת, ולא סתם טבעת, אלא טבעת דיסקו מאירה, הא!

חדשות טובות אבל קצת חמוצות מתוקות הן שאחי השאטני יצא לשליחות לשנה בקליפורניה, ב-OC אפילו. אחי הבלונדיני נסע לפני חודש ומשהו עם אשתו קודם לארה"ב ואז לסין, כדי ללמוד שם סימסטר או שניים, וכך הפכנו מחמולה למשפחה אשכנזית קלאסית. אני שמחה בשבילם שהם רואים עולם ועושים דברים כל כך מרתקים, אבל קצת מתבאסת מזה שהם פזורים בכל קצוות תבל.

וזה הכול בינתיים, בינתיים זה הכול.

אחד מעובדי המעבדה בבי"ח שאשתו עובדת אצלנו התקשר לאשתו שאמרה לאמא שלי שתגיד לי שאני סובלת מחסכים תזונתיים. תמיד ידעתי שמגזימים בחשיבותה של סודיות רפואית.

בין שאר הבדיקות שהרופא אמר שאני צריכה לעשות כדי לוודא שהעיכוב בגדילה של פיצפיצ לא ויראלי יש גם בדיקת הרפס. כל כך החמיא לי שמישהו חושב שיש לי חיי מין.

הגנטיקאית בבית חולים: יש אצלכם מחלות גנטיות במשפחה?

אני: למבוגרים יש נטייה לסוכרת והתקפי לב.

הגנטיקאית: פיגור, גמדות, מחלות שלא קשורות לגיל?

אני: חוש הומור בעייתי, נחשב?

אה, ומאז שהתברר שהפיצפיצ קטנה לגילה יש לה כינוי חיבה חדש, "טולוז לוטרק". אני מאוד מקווה שיהיה לה העוז הנפשי הדרוש כדי להתמודד עם חבורת המפלצות שמחכה לה בחוץ, מסכנה זעיקה שלי.

אוי, ולינק ששלחה לי רוניבק וישעשע כל מי שאי פעם עבר ליד מסדרונות החוג לספרות, מומלץ הרבה!