לשאוף לנשוף

אז בעצם, מה צריך כדי להיות מאושרים?

לעשן מספיק

לאכול מספיק

לישון מספיק

להסתובב מחויכת יומיים, בעיר הזו שפתאום זרחה לה.

בשישי בערב תל אביב היא העיר הכי כוסית בעולם.

צ'ופסטיק: חשבתי על העניין הזה של המילואים, ואני נגד. תישאר?

ובפינת הפמיניזם שלנו להיום: אלי מבשל נפלא. הוא גם עושה את זה מאוד במיומנות. בעיני אין הרבה דברים יפים יותר מאשר לראות מישהו מיומן עוסק בעבודתו, לא משנה מה היא. אתמול תוך עשר דקות תפוחי אדמה קולפו, נחתכו טקטקטק והפכו לצ'יפס, שניצלים (עגל!) נחבטו בוללו צופו וטוגנו, אבוקדואים נמעכו, ואני ישבתי שם, שבעת רצון כנסיכה מפונקת.

אממה? לא מנקה אלי. הוא הגאון, יבואו השוליות אחריו ויסגרו עניין בבקשה.

בלילה חזרה אריאלה א' מהעבודה, נכנסה למטבח, ומייד קראה לי: "אריאלה! בואי הנה!", באתי, והיא הניפה יד במטבח ואמרה, "את רואה את זה? רואה? אני רוצה שתכתבי בבלוג מה חיכה לי כשחזרתי מהעבודה!" ואלי מהסלון מלמל, "נו, פעם, לפני שהיו לנו חברים בתקשורת לא היית כזו מלעונה".

צ'ופסטיק: עדיף לי רוטשילד אתך, ולא האליזה בלעדיך

המלכה האם העלתה את הרעיון שנלך. היה איזה מבצע, שני כרטיסים במחיר אחד או משהו, אז היא קנתה כרטיסים גם לבלונדיני וגם לי, וסחבה את אבא, והכל כדי לראות ארגנטינאים מעופפים. האמת היא שהסנוביזם שלי זקף את ראשו המכוער, כמו לפני שהלכתי לראות את התערוכה של צ'יהולי, כאילו, שאני אתלהב מזכוכיות צבעוניות? אבל היה יפה הצ'יהולי!

היה די מצחיק, בהתחלה דוחסים את הקהל לאולם. בדוחק איבדנו את ההורים, קצת נלחצתי, אבל הבלונדיני טען שהוא רואה את הקרחת של אבא מרחוק, ויהיה בסדר. טוב, קרחת כמו של אבא קשה להחמיץ, וגם יש לו אזניים תואמות...

האולם שדחסו אותנו אליו לא היה מאוד גדול, וכן היה חשוך (עומדים כל ההופעה, וגם נרטבים). עמדו שם מלא סדרנים שצעקו, "להיכנס עד הסוף! להיכנס עד הסוף", ואני, שהאסוציאציות שלי בנאליות להדהים, מלמלתי שאני מרגישה ממש כמו בטרזיינשטאט, כשירדנו מהרכבת, אחי אמר שכל עוד לא מתחילים עם השמאל ימין, הכל יהיה בסדר. כמה שניות אחר כך מצאנו את ההורים, וגם להם יש מטען אסוציאציות הכי בנאלי בעולם, אז אבא לחש לנו, "כהשאס אס ישאלו מה המקצוע שלכם, תזכרו שאתם גזרנים מומחים!".

הייתה שם איזו מישהי שהסתובבה בצעקות, "נוי, נוי, איפה את?", והבלונדיני, שנראה כמו גרסא ארית של ישו, כולל שער ארוך וזקן אדמוני, רכן לעברה, הניח לה יד על כל כתף, ואמר בחומרה, "נוי הקטנה כבר הפכה לסבון". מזל שההיא חשבה שזה מצחיק, היה יכול להיות לא נעים (טוב, שוב מתברר אנשים נוטים לקבל הרבה יותר בחן דברים שמגיעים מאנשים יפים,  גם כשהם נבזיים קצת).

וההופעה עצמה? שוב עלה העניין שהבנת המנגנונים יכולה לפגוע בהנאה. כאילו, קחו אנשים, שימו אותם באולם חשוך וחמים, תוסיפו לזה ריקודים קצביים ותיפוף חדגוני, וישר מתקבלת חוויה מאוד חזקה, לא בגלל החוויה עצמה, אלא בגלל התחושה המיידית של החזרה למדורת השבט, זה מחבר לחלקים הכי פרימיטיביים שלנו. היה נחמד, אני שמחה שהלכתי.

ורגע השיא של ההופעה? אחת הרקדניות רקדה מאוד קרוב אלינו. הן רקדניות מודרניות, הגוף שאני הכי אוהבת - שרירי, מיומן, אבל לא עדין או מורעב. הסתכלתי עליה בקנאה, עד שהיא הרימה רגל לאחור, ומה ראיתי לה בשיפולי התחת? כן כן, צלוליט! אוח, יש אלוהים!

בדידות:

לעלות באייסיק ולראות שאתה אדום.

נו, שלא תגידו שאין לי לב...אם כבר זונה, אז עד הסוף. זה הסיפור הישן של אורי. מי יתן והמוזה תחזור לביתנו.

שכבתם פעם עם מישהו שאתם לא ממש אוהבים? מישהו שלא ממש אוהב אתכם? אני לא מדברת פה על, אתם יודעים, נגיד סטוץ או משהו   כזה. אני מדברת על מישהו שהוא חלק מהעבר שלכם. העבר האפל.

מאוד. מישהו כזה, שפשוט לא סובלים? נשמע נורא נכון? לא הגיוני. בלה, בלה ועוד פעם בלה. אבל שכבתם פעם עם מישהו שאתם לא אוהבים? בכעס אמיתי? מתוך רצון כן ואמיתי להכאיב? ואם כן, נכון שזה נפלא? זה הולך להיות פורנו. ישר ולעניין, אתם אוהבים פורנוגרפיה? ואם כן, איך אתם אוהבים אותה? תמיד כל מני  סקסולוגיות אומרות שנשים אוהבות את זה אחרת, יותר עדין כאילו? אני זוכרת שבפעם הראשונה שקראתי את זה, לא האמנתי, אני אמורה להתחרמן מנשיקות? שני אוהבים מתעלסים באחו אמורים להרטיב לי  את הכוס? מצטערת. זה גורם לי לבדוק אם הלק בציפורניים של הרגליים לא התקלף.

נכון, יש מין כזה, מעודן, עם נשיקות  מרפרפות וחיבוקים אוהבים. יודעים מה? זה כאילו, נחמד? אבל זה  מה שגורם לכם לסעור? באמת, בנות, זה מה שגרום לכן להתעוותות הזאת בבטן, כשנזכרים בקטעים ממש מחרמנים בעבר? נשיקות עדינות?

כשזה התחיל, לפני שנים, זה נראה והריח כמו עוד סטוץ אחד. בחור פוגש בחורה, בחור מזמין בחורה לצאת, בחור מזיין בחורה. יאללה ביי. אבל לפעמים ריח ומראה יכולים להשתנות. אחרי הפעם ההיא באה עוד פעם, ואחריה עוד אחת, במרווחים גדולים. באדישות ממארת. היא הייתה אומרת לעצמה, "משעמם לי, אולי אני אתקשר אליו שיבוא?", והוא היה אומר לעצמו, "טוב נו, תמיד עדיף לזיין מישהי חדשה, אבל אם אין ברירה, גם היא בסדר".

אבל ת'אמת, מישהו הוריד אתכן פעם בכוח שתמצצו לו? לא, אני לא מתכוונת לדחיפה העדינה הזאת על הכתף, אני מתכוונת למישהו שתופס אותך בשער, או יותר טוב, אם יש לך שיער ארוך, כורך אותו מסביב  לאגרוף ומוריד אותך? קרה לכן? נכון שזה נורא מחרמן? רוב הבנים לא יעזו לעשות את זה. כן, הם עברו התניה נפלאה. "בעדינות מאמי, אל תנשוך, כן...". בנות, מה קרה למין מסעיר? פראי? כזה שאת מפסיקה לספור כמה פעמים גמרת? מצטערת. במערכת יחסים זוגית? בלתי אפשרי. אוי, קופצת שם המתחסדת מאחור, "זה לא נכון, מין מאהבה הוא הכי טוב", או יה, מה קרה? נכנעת לתכתיבים הפמיניסטיים? ואתה, התיקח את אהובתך, אם ילדיך, זו שאתה מחבק לפני שאתה הולך לישון, ותדחף לה את הזין לגרון קצת יותר עמוק ממה שהיא מסכימה? נכון שלא? אבל אולי אהובתך, אם ילדייך, זו שחיכתה עד הדייט הרביעי כדי לפתוח רגליים ועושה את זה עכשיו פעמיים בשבוע, רק במיסיונרית, אולי לפני שהכרתם (כי אנחנו נצא מנקודת הנחה שהיא אישה טובה ונאמנה), היה מישהו שלא ממש חיבב אותה, ולא היה אכפת לו להכאיב לה קצת? ואולי היא אהבה את זה?

הוא חזר. הוא תמיד חוזר. יש דברים בחיים שלא נוטים להשתנות. השמש זורחת במזרח, כוכב הצפון מכוון לצפון ואורי תמיד חוזר. עברה שנה מאז שהוא נסע. נראה לי שיש את הגברים האלה, שאת שלהם. יש כאלה שאת שלהם רק כרטיסיה, ויש כאלה שאת שלהם חופשי חודשי. אורי הוא חופשי חודשי, בענק.

"צלצול טלפון החריד את הדממה". לא ממש דממה, לא ממש החריד, ולא ממש זיהיתי את המספר שהופיע לי על הצג (אח, פלאי הטכנולוגיה, כמה התמוטטויות עצבים היו נחסכות מאתנו אם מישהו היה טורח לפתח את השיחה המזוהה מוקדם יותר).

"שלום, מי זה?"

"את כבר לא מזהה אותי?"

"לא"

 "אורי"

 "אני לא יכולה לדבר אתך

עכשיו, אני אוכלת"

"אני אתקשר אחר כך"

 "טוב".

מה בחורה הגיונית וחזקה אמורה לעשות? להעיף את הבן זונה לכל הרוחות. ומה בחורה שמזמן אף אחד לא זיין אותה כמו שהיא אוהבת אמורה לעשות? אולי לשאת תפילת הודיה לאל שהחזיר אותו? נחשו. הוא התקשר, סירבתי לו. אין לי מושג מאיפה הגיע הכוח לזה. הוא התקשר שוב. אותו הליך. ושוב. נשברתי. אני רק בן אדם. אתמול נפגשנו. נפגשתם פעם עם מישהו שאתם לא אוהבים בידיעה שאתם הולכים להזדיין אתו עוד מעט? כל הקטע של ההתעניינות המנומסת, מה שלומך וכאלה? חסר חשיבות. יש לו עיניים חומות, הוא צוחק בקלות, אחד התחתים הכי מוצלחים שנראו, מבריק. דפוק לגמרי.

הכי הוא אוהב שמוצצים לו. הודעתי שאני לא מסכימה. זה הכעיס אותו. אני אוהבת להכעיס אותו. מוציא ממנו את המיטב. תמיד. שנינו שוכבים על המיטה. הראשון שנוגע מפסיד. שכבתם פעם עם מישהו שלא סובל אתכם ומבין אתכם לגמרי? כדאי לכם לנסות. הראשון שנוגע, מפסיד.

ניצחתי. הוא שולח יד אל הבטן, בליטוף עדין. צוחקת. הליטוף הופך ללפיתה מכאיבה. עדיין צוחקת. Hell breaks free. אני עדיין צוחקת. עכשיו הוא באמת כועס. שכבתם פעם עם מישהו שממש כועס עליכם? כבר אין שום עדינות. הוא נוגע בי בגסות, מכאיב לי. אני מנסה לנשוך אותו. לא נותן לי. שתי אצבעות בתוכי, ואני מתחילה לגמור הוא לא מוציא אותן, רק לוחץ עוד, מוציא ממני עוד רעד, עוד אחד, אני כבר לא יכולה יותר. מבקשת שיפסיק, אבל הוא כועס. לא מפסיקה לגמור. הוא תופס לי את הידיים בפרקים, מעל הראש ונכנס במכה אחת. כואב. מדהים. מסתכלת עליו. תוהה אם מה שאני רואה בפנים שלו זה תשוקה או זעם או שנאה. כנראה שלושתם. הוא נכנס בי בכל הכוח, מזמן כבר לא צוחקת. כואב. צועקת. הוא לא מפסיק. עדיין גומרת. הוא מתחיל לזוז מהר יותר. היד שלו נלפתת לי בשיער. פעם אחת אחרונה. נגמר. שוב צוחקת.

 צ'ופסטיק: אם תסלח לי, לעולם לא אשא עוד בפניך הרצאות פלצניות על ספרים. תסלח?