זוגתי, שתחייה, חוזרת הביתה לשבוע, בשל אירוע משפחתי משמח. לכבוד ההגעה החלטתי להפתיע אותה, ולהתקין את הכוננית שקנינו בביקורנו האחרון באיקאה. בחמישי תפסתי את הנבון, ובחשיבות גדולה לקחתי אותו ל"הום-סנטר", לקנות מקדחה-מברגה. המוכר הנחמד הרבה לנו ארגז כלים מלא כל טוב, החל במקדחה-מברגה וכלה בטסטר, ואמר, "אל תקנו היום, מחר יהיה מבצע, והמחיר יירד מ-200 ל-140 שקל". אחרי שכמעט נישקתי אותו על נחמדותו הלכתי משם, ולמחרת שוב שמתי פעמיי ל"הום-סנטר", כדי ליהנות מהמבצע. אבל בדרך התחלתי להרגיש חרדה קלה, ואני, כל פעם שאני מרגישה חרדה, קודם כל אני מתקשרת לאבי הרוחני, אלי, כי הוא יודע הכול.
- תגיד לי, אדון זמש, אם אני קונה מקדחה-מברגה, זה אומר שאני לסבית?
אלי הרהר בנושא כמה רגעים, ושאל,
- בובה מותק מתוקה הרבה, למה את צריכה מקדחה-מברגה?
- מז'תומרת? כדי לקדוח ולברוג!
- לקדוח ולהבריג מה?
- את הכוננית.
- את בונה כוננית?
- לא! אני מרכיבה כוננית שקניתי באיקאה.
המנטור שוב שקע בשרעפים
- תשמעי, זו לא שאלה קלה. את קונה עוד כלי עבודה? נגיד, משייפת, או משחזת, שאלוהים יעזור לנו?
- לא, רק מקדחה-מברגה.
- טוב, תראי, כאן צריך לפנות למודל.
המודל היא, כמובן, אריאלה א', אישתו של אלי, האישה שתבונתה ותבונת כפיה משתוות רק ליופייה וצדיקותה, הפלס המוחלט שלנו לענייני "נשיות נאותה מהי".
- אריאלה מרכיבה דברים, אמנם אין לה כלי עבודה, ובמקום מברגה היא מבריגה שש שעות ביד, אבל זה בגלל שהיא מרוקאית, מסכנה, והם עוד לא שמעו על כלים כאלה. כן, את יכולה לקנות כלי עבודה.
קניתי, נסעתי לאשקלון, השווצתי בפני כל הגברים במשפחתי בארגז הכלים החדש והמדהים שלי ואף עמדתי נחושה נגד הניסיונות שלהם לגנוב לי כל מני חלקים, בטענה המופרכת ש"את במילא לא תשתמשי בזה", ואז הודעתי לזוגתי שמחר, כשהיא תחזור תהיה לה הפתעה, אני אתקין את הכוננית! ומה אמרה זותי? זו שמוכנה לערוף את ראשו של כל מי שפולט שמץ של אמירה שמשתמע ממנה קמצוץ של שובינזם? "לא! תני לאחי לעשות את זה, זה קיר בטון, זה נורא קשה", וכך יצא המרצע מן השק, והשוביניסטית הסמויה בפמיניסטית המיליטנטית. הא!
ועוד: לכבוד חזרתה מארצות ניכר, החלטתי שהגיע הזמן לנקות את הבית. בביתי כל נושא הניקיון נורא פשוט: ביום שני פעם בשבועיים אני שמה מאה שקל על השולחן ומתחפפת, ואז, שעתיים אחר-כך חוזרת, הבית נקי, והמאה שקל אינם. אבל כאן בתל-אביב, להתחיל לחפש מנקה, ואוף, ואיזו בעסה, אז ויתרתי, קיטרתי, דרשתי מאנשים שיבואו לנקות את הבית (איש לא בא, תמהני), ואף נעלבתי כשהדודה שאלה אותי אם אני יודעת לנקות, מה שמוכיח שבכל בחורה עלאק נהנתנית מסתתרת אישה קטנה שמלאת אימה מהמחשבה שמישהו עשוי לחשוב שהיא אינה בעלבוסטה למופת.
היום אזרתי עוז, איבקתי, סידרתי, טיטאתי, שטפתי, ואז עמדתי מרוצה למראה הסדר והניקיון המופתיים. כדי לפצות את עצמי על עבודת הפרך מילאתי את האמבט, שפכתי פנימה קצת מי ורדים, סכתי את גופי היגע בפילינג בריח קוקוס, מרחתי קרם גוף בריח וניל, ויצאתי לי לרחוב כשאני מריחה כמו בקלאווה מזוינת.
יתרונות בכתיבת סמינר על השואה: לא משנה איזה צרה צצה, תמיד אפשר להתנחם במשפט, "כן, אבל בשואה היה הרבה יותר גרוע".
יאללה, שבוע מעולה שיהיה.
והנה, הנבון הודיע לי שאפרים קישון נפטר.
כשהייתי ילדה בודדה, דחויה וכעורה בת 11 בארגנטינה, לא היה לי מה לקרוא, בספרדית לא אהבתי, ואת כל הספרים בעברית שהיו בבית כבר טחנתי מכל הכיוונים. בשיא הייאוש גיליתי בספריה של ביה"ס היהודי "ביאליק" ברוסריו, את אפרים קישון. בעקביות מעוררת התפעלות גנבתי להם את הספרים שלו, והברחתי אותם הביתה, שם הייתי יושבת, קוראת ונקרעת מצחוק. האיש היה הומוריסט וסטיריקן בחסד, ושוב יהיה בנאלי להזכיר שמדובר במישהו שעברית כלל לא הייתה שפת אמו. קל לראות את טביעות האצבעות הברורות שלו אצל כל כותב קומי בישראל.
כשגדלתי חלק מדעותיו לא מצאו חן בעיניו, אבל היום אני נפרדת ממנו בשם ילדה בת 11, שבמשך שנים, הוא היה החבר הכי טוב שלה, בלי לדעת אפילו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
