לשאוף לנשוף

הספקטורית, שאני - כמו שכולם יודעים - אוהבת אהבה גדולה, אמרה בתוכנית בטיוי שהיא לא מבינה את הקיפאון שקופץ על  נשים שמרגישות מאוימות. וכאן לא נותר לי אלא לספר שני סיפורים קטנים, שקרו לי.

בעיקרון לא הוטרדתי מינית יותר מדי, וזה בסדר מבחינתי, אבל יש מקרה אחד שנשאר לי תקוע, בטח כבר סיפרתי עליו. זו כבר מערכת יחסים ארוכה, אנחנו בשלב שאני מספרת כל סיפור 7 פעמים, ואתם עושים כאילו לא שמעתם.

כשהייתי בת 20 ערן ואורי השתחררו מהצבא ועשו מסיבת שחרור. אני הייתי אז חברה של אבישי, שהיה חבר של שניהם, והיה ברור שהולכים למסיבה, בשמחה אפילו. אה, שנייה, ראוי לציין שכמה שנים קודם לכן היה לי קטע עם אורי, ושבאופן עקרוני מאוד נמשכתי אליו. חלק גדול מהנוכחים במסיבה השתכרו. אני לא, כי אז הייתי מאוד מאמי, ואחרי כמה זמן וריקודים אורי ניגש לאבישי, ושאל אותו, "אני יכול לנשק את חברה שלך?" ובלי לחכות לתשובה גרר אותי אחריו, קודם למטבח, ואז לאיזה פינה בסלון. שם הוא הצמיד אותי לקיר והתחיל לנשק אותי.

 אורי. אורי הסקסי והחתיך, שהייתי מיודדת אתו. לא זר עם שיניים צהבהבות, לא מישהו שאני לא מכירה, בחור מצוין, שכבר הייתי אתו, וכשהייתי אתו היה מעולה, באמת. אבל אז זה לא היה מעולה. אז היה לי חבר שמאוד אהבתי, ובכלל לא רציתי את הלשון של השיכור הזה בתוך הפה שלי. ניסיתי לדחוף אותו, אבל הוא היה שיכור מדי, ניסיתי לסגור את הפה והוא לא שם לב, שקלתי לנשוך לו את הלשון, אבל, כאילו, זה לא נעים, מסיבה וזה, ואורי, ואבישי בסביבה, ורבאק, מה אני עושה עניין, זה לא שאני לא מכירה אותו. בסוף אבישי הגיע, או הצלחתי לדחוף אותו, וזה נגמר.

יומיים אחר כך לא דיברתי בכלל. ישבתי ושתקתי. בחיי. וזה כולה בגלל אורי, שכשהוא לא שיכור הוא מותק של בחור (או היה, לא ראיתי אותו שנים). על המצוקה האמיתית שהרגשתי באותו רגע התגברו המון דברים שגרמו לי לסתום את הפה, לא לעשות עניין.

המקרה השני היה לא מזמן, והוא עוד יותר mild. הכרתי בחור, יצא לי טיפה להסתובב אתו, והוא התגלה כתמנון. לאן שלא פניתי מצאתי יד שלו על הכתף, המתניים או הזרוע שלי, הרגשתי כאילו אני במצור רב זרועי. סתם בחור, בלי יחסי מרות, בלי הכרות, בלי שהוא יעשה משהו חמור יותר מאשר לשלוח ידיים לאזורים שהם בפירוש לא אזורים מיניים מובהקים. ולא ידעתי איך להפסיק את זה, כאילו, נורא לא נעים להגיד לבחור, נחמד דווקא, "לא נעים לי שאתה שולח ידיים." אני הרי יוצאת נורא לא קול, ועצורה הרבה, אז החלקתי, והתחמקתי ממנו בהזדמנות הראשונה.

בשני המקרים האלה, בעיקר בראשון, השני היה באמת יותר מבוכה מאשר מצוקה, לא עלה בדעתי לצעוק, או לנהוג באלימות, כי לא נעים, כי מה יש לעשות עניין, כי יאללה, שיגמר כבר.

אני לא יודעת מה היה בין א' לנשיא שלנו, אני מחכה לשמוע מה יהיה לבית המשפט להגיד, אבל יש לי הרגשה שאם אני הייתי במקום עבודה, והבוס היה מתחיל לשלוח ידיים, לא הייתי מעיפה לו שום דבר על הראש. כי לא נעים, והוא הנשיא, ומה פתאום להתחיל לצעוק כשיש בחוץ כל כך הרבה אנשים, ואיך הם יסתכלו עליי כשאני אצא משם אחרי שצעקתי.

דיסקליימר: הפוסט עוסק בעיקר בארה"ב, בארץ אין מעמד של נשות פרברים, פשוט כי כאן אי אפשר להתסדר כלכלית בלי ששני בני הזוג יעבדו.

אני לא יודעת למה התגובות האלה תמיד מפתיעות אותי, "אבל אם טוב לה בבית לשבת ולאפות עוגיות, מי את שתגידי לה שלא טוב לה?"

הנשים האלה של שנות ה-50, שיא תקופת הפאי תפוחים? הן השתגעו כמו זבובים מרוב תסכול. הן חלו, פיזית חלו, בגלל ההכוונה למסלול חיים שאמלל אותן.  והכי גרוע זה שלא היה להן מושג למה הן אומללות, הרי יש להן שואב אבק, כיריים חדשים וארבעה ילדים, איפה כאן האומללות? אה, נכון, הן בחרו לשבת בבית. בחירה אישית. בטי פרידן כתבה על זה ספר ששינה את ההיסטוריה, "the feminine mistique", הספר שפתח את הדלת לגל השני של הפמיניזם, זה שאחריו לנשים היה מותר לרצות יותר מאשר לנקות את האסלות.

לאף אחד מאלה שמגיבים כך לא נראה קצת משונה שברוב המכריע של המקרים מי הצד ש"בוחר" להישאר בבית ולאפות עוגיות זו האישה? אם, רק אם המצב היה טיפה יותר מאוזן, נגיד, 70% מהנשארות בבית היו נשים ו-30% גברים (כזו אני, בחורה עם דרישות לא גבוהות) אפשר היה לדבר על מילים נפלאות כמו "הגשמה עצמית באמהות" או "בחירה אישית", אבל כשרוב אלה שנשארות הן נשים, אין כאן בחירה אישית, יש כאן סוגייה פוליטית. נו, כן, שוב המשפט הפמיניסטי המעצבן הזה, גם כאן, האישי הוא הפוליטי - לא סתם נשים הן אלה שבוחרות, לגמרי מרצונן, ברור, להישאר בבית. זה לא קשור בכלל לזה שנשים מרוויחות פחות מגברים, ולכן פחות יכאב לתקציב המשפחתי אם הן ישארו בבית. זה לא קשור לזה שבחברה שלנו נשים נתפסות כמטפלות הראשיות של הילד והגברים הם נספח לא לגמרי מועיל, זה לא קשור לתקרת הזכוכית שהמון מקומות עבודה מציבים בפני אמהות, מה פתאום, זה מקרי, זו בחירה אישית.

לזה יש לי תגובה נבונה למדי: זובי בחירה אישית. כשנשים ירוויחו כמו גברים ובכל זאת יעדיפו להישאר בבית, וכשמספר הגברים שנשאר בבית יהיה פחות או יותר דומה למספר הנשים שנשארות בבית, אפשר יהיה לדבר על בחירה, לא שנייה אחת קודם.

הלכתי אתמול לראות את הסרט ילדים קטנים, שהוא עוד סרט פרברים אמריקאי, כמו שראינו בעשרות, אם לא מאות יצירות.

הסרט לא מדהים, אבל דווקא בו החלום האמריקאי של בית בפרברים הטריד אותי יותר מאשר במקרים אחרים.

שיעור קטן (ואולי מיותר) בהיסטוריה: בתקופת מלחמת העולם השנייה נשים יצאו בהמוניהן לשוק העבודה, גם בעבודות שנחשבו נורא גבריות, ומן הסתם, העבודה שלהן הייתה טובה כמו של הגברים. כשהגברים התחילו לחזור הביתה מהמלחמה הם רצו את המשרות שלהם בחזרה, ואז כדי לגרום לנשים לחזור הביתה ולפנות את מקומות התעסוקה לגברים, התחיל תהליך האידיאליזציה של חיי הפרברים ועקרת הבית כאישה המושלמת, זאת שמחכה לבעלה ולילדים ומכינה פאי תפוחים.

שנות ה-50 היו שנים איומות לנשים אמריקאיות. זה לגמרי הגיוני, הן היו אמורות לשאוב סיפוק מהטיפול בבית ובמשפחה, ועקרות בית זו משימה משעממת, סיזיפית ומטמטמת.

אחר כך התחילה המהפכה של הסיסקטיז, הגל הפמיניסטי השני, והגענו למצב של היום, שבו פחות או יותר לגיטימי שנשים יגשימו את עצמן מחוץ לבית. אבל עדיין, האידיאל הוא האישה שיושבת בבית, מטפלת בבית ובילדים ואופה פאי תפוחים. מה שאתמול הטריד אותי בסרט זו התפיסה שנשים בעלות אינטליגנציה סבירה אמורות להיות מרוצות ממצב שבו הגירוי המנטלי הכי עמוק שיש להן זה לשבת בפארק עם הילדים ואמהות אחרות, ולהחליף מתכונים לפאי תפוחים. איך הצליחו לטחון להן במוח שזו הגשמת השאיפות שלהן, ושבזה הן ממצות את עצמן? זה לא בזבוז נוראי?  

ששני אנשים, בד"כ גבר ואישה, אבל לא בהכרח, צוחקים, או מדברים, ופתאום נהיה שקט כזה, והם מתקרבים, מהססים עוד שנייה ואז מתנשקים?

אז אתמול, אני אפילו לא זוכרת באיזו סדרה, היה קטע כזה, ואני הרגשתי שהם עושים את זה רק כדי לעצבן אותי.

מנוולים.