לשאוף לנשוף

התחלתי את ההריון במשקל 55 ק"ג, גמרתי אותו במשקל 72 ק"ג (ונא לזכור שלא היה לי חודש תשיעי, רק אלוהים יודע לאן עוד הייתי מגיעה.) עשרה קילו ירדו ממני בדרך מבית החולים הביתה, מסתבר שכל מה שהצטבר לי בקרסוליים ובסנטר הכפול היו נוזלים. עוד שני קילו ירדו בארבעה חודשים שעברו מאז, הווה אומר שכדי לחזור למשקל שלפני ההריון אני אמורה לרדת עוד חמישה קילו. לפני כמה ימים נערת הזוהר לינקקה לי את הכתבה הזאת, ואני הרגשתי איך העצבים מטפסים לי לראש.

איך שהוא נוצרה הציפייה שדברים כמו הריון ולידה לא יתנו את אותותיהם בגוף. "לא השתנה לי הגוף בכלל אחרי הלידה", אני שומעת נשים מספרות בגאווה, ואני לא ממש מבינה על מה הן מדברות. השינויים בגוף קיימים, חוץ מעודף המשקל - השדיים בינתיים גדלו, אבל צריך לראות מה יקרה אחרי שאגמור להניק, הבטן רופסת, הצלקת של הניתוח נראית כמו עוד חיוך בשיפולי הבטן, ונראה לי שיש לי קצת סנטר כפול. אני יכולה לחיות עם זה לגמרי בשלום - בכל זאת, הגוף הזה ידע לייצר את טליה, ידע להתאושש מניתוח בטן, ועכשיו הוא יודע איך לייצר את האוכל של טליה, זה די יפה, לא? מסתבר שלא.

כל פעם שאני רואה צילום של מיכל אמדורסקי או יב"ז נחמץ לי הלב, עליהן כבר אין שום משקל עודף, כאילו מעולם לא ילדו. בכלל לא משנה שברור לי ששתיהן פשוט הפסיקו לאכול אחרי הלידה, כי אחרת אין איך להסביר את הנס הזה, וקשה לי להאמין שהן מניקות, אבל הנה, כל כך מהר הן שוב יכולות לענות להגדרה של "כוסיות", כשעליי בינתיים עולים רק הבגדים שעולים עליי כשאני ממש שמנה (כי בגדי ההריון נופלים ממני, ממש מלכוד 22 של הביגוד), והמחאמה שאני מקבלת הכי הרבה זה שהעור שלי מדהים, שזו כאילו מחמאה נחמדה, אבל לא הורסת.

פעם חלי גולדנברג כתבה על זה משהו שרק עכשיו אני יכולה להבין, אבל היי, לאן אתן ממהרות באמת? הרגע, או לפני חודשיים, או חצי שנה, גמרתן לייצר בן אדם, לא מגיעה לנו קצת מנוחה אחר כך? הרי הגוף יחזור לעצמו (עם שינויים מתבקשים) בסופו של דבר, למה זה צריך לקרות יומיים אחרי הלידה? למה אני לא יכולה לשמוח בקצב ירידה הגיוני לגמרי של חצי קילו-קילו בחודש? מה נהיה?

והכי שעשעו אותי התגובות האלה בכתבה של "אותי אף אחד לא מלחיץ לחזור לגזרה, אני חזרתי מייד להתעמל בשביל עצמי." אהה, ואת בטח גם מורידה שיערות בשביל עצמך, נכון?

כשהיא רוצה לקרוא למישהו היא צועקת, לא בוכה, צועקת בעוז ומנופפת ברגליים הקטנות שלה עד שמישהו מגיע. אם שני אנשים מדברים אחד עם השני ולא מתייחסים אליה היא נוזפת בהם בטון מאוד לא מרוצה, ובכלל, היא לא מפסיקה לפטפט, "ילדה, את מדברת המון שטויות." אני אומרת לה, והיא ממשיכה להרצות בשיא הרצינות, כל כך ברצינות שאני מתחילה לחשוש שמא זה שאני לא מבינה את שפת הטליה אומר שמשהו אצלי לא בסדר.

כשמעירים אותה היא פורצת בבכי קורע לב, כשנוזפים בה היא עושה פרצוף של קרפדונת נעלבת, כשהיא רעבה היא נהיית עצבנית נורא, וכשנותנים לה להתעורר ביקיצה טבעית, כראוי לדיווה, היא מפזרת חיוכים שיכולים להמיס אפילו לב של מישהו שלא סובל תינוקות.

המשימות הנוכחיות שלה הן להתהפך ולשבת. בשתיהן היא לא מצליחה בינתיים. היא עושה רבע היפוך, ואז נשארת על הצד, עם מבט של, "אני רציתי להתהפך? מה פתאום, מלכתחילה התכוונתי לנוח ככה על הצד, ואני גם אפלוט קצת, כדי שזה ייראה אמין, הא!" גם המעבר לישיבה לא עולה יפה, היא מאמצת את שרירי הבטן עד שהיא נהיית אדומה לגמרי, ואז קורסת לאחור בעייפות. "קטנה שלי, הראש שלך עדיין גדול מדי, חכי קצת, זה עוד יבוא." היא גם גילתה שאפשר להכניס ידיים לפה, בינתיים היא מנסה להכניס את כל האגרוף ומשום מה זה לא מצליח, אבל זה לא מונע ממנה לנסות. היא גם פוכרת ידיים כמו פולניה קטנה ומודאגת, "גוועלד, הקוזקים יבואו!"

הכי היא אוהבת להיות בלי חיתול, לא ערומה לגמרי, זה מלחיץ אותה, אבל ברגע שמורידים את החיתול היא מתחילה לדווש בשמחה באופניים דמיוניים ולקשקש עוד יותר בעליצות. מה שאני הכי אוהבת זה להיכנס איתה בלילה למיטה של שתינו, לתת לה אצבע, ולהירדם כשהאצבע שלי מאוגרפת ביד הקטנה שלה. מה שאני פחות אוהבת זה שיצוריקית במשקל 4,165 ובגובה 54 ס"מ (היום שקלנו!) מצליחה להשתלט על המיטה כך שבבוקר היא פרושה עליה לגמרי, ואני מצטנפת בפינה.

זה משונה בעיניי כל כך, שיש לה ממש אופי, שאת זה היא אוהבת ואת זה לא, שיש אנשים שהיא תמיד תחייך אליהם וכאלה שהיא רק תתבונן בהם בזעף. היא גם הפכה לכלי היחיד שדרכו אני שופטת אנשים: מי שמתאהב בה הוא אחלה בן אדם, מי שלא, מסכן.

חופשת הלידה שלי נגמרה, אחרי הארכת פגייה,ועכשיו אני צריכה ללמוד להיות יעילה במינימום זמן: מטפלת פעמיים בשבוע, וסבתא עוד פעמיים. בזמן הזה שמתפנה צריך לפרנס, הופ הופ הופ.

והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.

בשבוע שעבר היינו ב"הרבט סמואל" המדובר, ורדי, כלת יום ההולדת, אני, וטלולה בל, שהתנהגה יחסית יפה. האוכל היה טעים, בעיקר סלט עגבניות מדהים, שהסביר לי מה המשמעות של "שף" כשאומרים מסעדת שף. ורדי כתבה על זה בבלוג המצוין שלה ב"על השולחן", ומאז אני מהרהרת בפער של איך דברים נראים מהצד ואיך הם באמת, וכמה האמת אמיתית או מעשה משוכלל של רמייה עצמית.

אחת השאלות שיותר קשה לי איתה זה כששואלים אם בחרתי באופציה היחידנית כי התייאשתי מלמצוא בן זוג. וכן, מתישהו השאלה נוטה לעלות. אני נוטה לענות שמבחינתי לידה לא יכולה להיות קשורה ליאוש בשום אופן, אבל זו אחת מהתשובות האלה שסתם נשמעות טוב בלי להגיד יותר מדי.

החלטתי מה שהחלטתי כי התייאשתי מלמצוא בן זוג? נורא קשה לי לענות על זה. אני יודעת שתהליך החיפוש אחרי בן זוג מעולם לא התאים לי. אני באמת מעדיפה להיות לבד ולא לצאת לבליינד דייטס (אני מניחה שכולם כבר מכירים את ההסתייגויות שלי בנוגע למה הוא בליינד דייט, כן?) זאת אומרת, במשך תקופה מאוד קצרה עבדתי בלמצוא אהבה, ואז הרפיתי מזה.

גם בחירת בני הזוג שלי תמיד הייתה בעייתית, חוץ מהחבר הראשון שלי אני לא חושבת שהייתי עם מישהו שבנוי לקשר אתי. גם הכנסתי את עצמי לכל מיני מצבים שבנות מעשיות ונבונות יותר היו נמנעות מהם, כמו להיות עם מישהו שמתכוון לנסוע לחו"ל ללמוד, או עם מישהו שמאוד ברור שהוא לא נמשך אליי, מה שאולי סגר את הדלת בפני קשרים שיכלו להתקדם בדרך "נאותה" יותר. השאלה היא אם בחרתי בגברים האלה כי זה ללכת בלי ולהרגיש עם, או כי אני חושבת שלא מגיע לי מישהו שיהיה מוכן להתמסר לגמרי. אני לא יכולה לענות לשאלה הזאת בשלב הזה. אני גם כבר לא יודעת כמה אני טיפוס זוגי. אני יודעת שאני בת זוג טובה, בהינתן התנאים הנכונים, אבל אני לא יודעת כמה זה משנה, בהתחשב בבני הזוג שבחרתי, שכמו שאמרתי, תמיד היה משהו מאוד מהותי בקשר שמנע ממנו להתממש.

אני מנסה לענות לעצמי בכנות ולחזור לתקופה לפני שהתקבלה ההחלטה שלי. כמה שנים לפניי חברה טובה בחרה באופציה היחידנית מתרומת זרע, ואני זוכרת שאז חשבתי שזה לא הוגן שהילד שלה לעולם לא ידע מי הוא אביו. כדי להימנע מזה התכוונתי לנסות למצוא בן זוג להורות, אבל כשחשבתי על זה במובן מעשי, הבטן שלי צעקה מילה אחת ברורה: שלי!!!! לא יכולתי לשאת את המחשבה שילד שלי לא יהיה אתי שלושה ימים בשבוע וכל סופ"ש שני (למרות שעכשיו, אם מישהו רוצה לקחת אותה לאיזה חמש שש שעות, אני מוכנה להשכיר אותה, כן? החבילה כוללת ילדה מהממת, בגדים וחיתולים להחלפה, ו-120 מ"ל חלב אם קפוא).

אבל מה שאני יודעת זה שמרגע שהתקבלה ההחלטה, לא היה רגע אחד שבו ייחלתי שיהיה לידי בן זוג, לשנייה לא. אפילו כשאוריאל המהמם התלווה אליי לאחד האולטרה סאונדים זה היה בקטע של להשוויץ בעוברית הגמדית שלי, ולא מתוך רצון לחלוק את החוויה. ורדי מדברת בפוסט על המבט בעיניי בן הזוג ברגע הלידה, ואני חייבת לציין שהמחשבה הזאת פשוט לא עברה לי בראש. אני כן יודעת שהצורך להשתתף ברגעים המקסימים הוא עז, אבל מכיוון שיש בבית הזה עוד המוני אנשים שמוכנים להתפעל מכל נאד שהילדה תוקעת (וזה לא כמטפורה, כבר שמעתי את אבא שלי דן בגאווה עם אמא שלי איזה יופי טליה הפליצה, ואני רוצה לציין שזה בכלל לא הוגן שמהפליצות שלי אף אחד לא מתלהב.) לא חסר לי מישהו לשתף אותו באושר.

אז לא, ברור שלא כך דמיינתי את חיי בגיל 12, אבל מבחינתי המצב הנוכחי הוא המצב היחיד שהייתי רוצה, כי כמו שספקטור אמרה ואני נהנית לצטט שוב ושוב: תינוקות מגיעים מתי שהם רוצים, והתינוק שמגיע זה התינוק היחיד שהיית רוצה שיהיה לך.

המבצע של ארבעה ספרים במאה שקל של צומת ספרים רושש אותי, שוב ושוב ושוב מצאתי ארבעה ספרים שאני חייבת שיהיו לי. הייתי מתנחמת באפשרות להגיד, "בתי, יום אחד כל זה יהיה שלך." אבל די ברור לי שמאוד בקרוב יעבור על הספרים מה שעבר על הדיסקים. בטח היא תצחק עליי כשאני אספר לה שהוצאתי עשרות אלפי שקלים על מאות ספרים שתפסו המון המון המון מקום, ותנפנף בגרסת ebook מעולה, נוחה להפליא ואדירת זיכרון.

באחת הגיחות היו בחנות זוג ותינוקת בעגלה. שני בני הזוג היו בעלי מראה ממוצע לגמרי, הגבר היה נמוך, שמנמן, מקריח, לא תואר לו ולא הדר. בעודי מנסה למצוא עוד ארבעה ספרים שלא קניתי עדיין פתאום שמעתי את הגבר אומר, "אוי, למי נפל המוצצי? לפיפיצ נפל המוצצי. פיפיצ חמודה, הנה, הנה המוצצי שלך, כן קטנטונת, הנה המוצצי שלך."

"אויש," לחשה הרוטנת בתוכי, "איזה לוזר." אבל בעוד הרוטנת פולטת את המילים האלה שמתי לב שאני בכלל לא מתכוונת לזה, להפך, ששיח המוצצי סקסי בעיניי לגמרי. האהבה שלו לילדה הקטנה וחוסר המבוכה המוחלט (והלכאורה מאוד לא גברי) בקשר לזה הפך אותו לסוג של סמל מין בעיניי. הלכתי הביתה משועשעת מעצמי, ואז חשבתי על השינוי המהותי שהתפיסה שלי בנוגע למה זה "גבר" בשנים האחרונות.  

שנייה, עכשיו שאני חושבת על זה, לא משונה ש"הוא ממש גבר" זו מחמאה שדי ברור למה מתכוונים כשאומרים אותה, בעוד ש"היא ממש אישה" זה לגמרי לא מוגדר, ולא נשמע כמחמאה? ואולי יש בזה ביטוי לכך שגברים מקובעים בתפקידים מגדריים לא פחות, ואולי אפילו יותר מנשים? 

חזרה לנושא, פעם זיינים נראו לי גברים נורא מגניבים ונחשקים, אבל היום גבר כזה, בין אם רווק ובין נשוי יעורר בי בעיקר תחושה של אי נוחות (הנשוי גם ירגיז אותי) לעומת זאת, גברים שפעם נראו לי משעממים או חנונים פתאום הפכו לגברים גברים בעיניי. היום גבר שאוהב את המשפחה שלו ודואג לה הוא ממש שיא הגבריות בעיניי. זה הרי לא חידוש שדי מהר  אלה שהיו חנונים בבי"ס הופכים לסחורה מבוקשת, אבל מוזר לראות איך זה ממש קרה לי.

אה, בנוגע לסקר בפוסט הקודם, רציתי לראות איך זה מסתדר עם הטבלה הזאת, בינתיים מבחינה סטטיסטית היא לא מדייקת. וכן נו, גם פישלתי כי שכחתי לשאול את מין הילוד, נו, נהייתי קצת מעבולה.