לשאוף לנשוף

אחד הדברים שהכי שעשעו אותי בשיעורי השחייה של טליה היה לראות איך כל הורה והורה מסתכל בילדו שלו כאילו הוא כליל השלמות, ובשאר ההורים, שלא הבינו מי הילד הבאמת מושלם בשיעור, בבוז תהומי. יש בזה משהו שעושה לי שמח בלב, השמחה שבה הורים מאוהבים עד טיפשות מסתכלים על ילדיהם. הלא למרות שברור לכל מי שעיניים בראשו שטליה היא ילדה מהממת ממש, והיא באמת ילדת פלא, אבל אני כרוכה אחריה בעיקר כי היא הבת שלי.

בשבוע שעבר הראו בעיתון צילומים של יתומים מהאיטי, שאולי יביאו אותם ארצה לאימוץ, וחשבתי לעצמי, כמה חבל שאני לא יכולה לאמץ אחד מהם. זה שוב גרם לי לחשוב על משהו שאני תוהה לגביו מאז שהפכתי לאם: כמה מקום יש לביולוגיה באהבה? ברור שאני מאוד מרוצה מזה שלשתינו יש אותו חריץ בקצה האף, וגם גומות חן בכתפיים, שמוכיחים מעבר לכל ספק שהיא שלי, אבל הייתי אוהבת אותה פחות לולא היו לה הדברים האלה? לי נראה שהייתי מתאהבת באותה עוצמה בדיוק בכל תינוק שהיו שמים לי בידיים, גם אם הוא לא היה שלי, וכאן אני כל פעם נתקעת מחדש בשאלת ה-שלי. היא שלי כי ילדתי אותה, או היא שלי כי קמתי אליה בלילות, צחקתי איתה, התעצבנתי עליה, דאגתי, שמחתי והתפעלתי? הרי האהבה אליה לא נולדה ממש ברגע הלידה. אחריות, אכפתיות, צורך מטורף להגן, זה כן, אבל אהבה? לא. האהבה הולכת ומתעצמת עם הזמן, ככל שהיא הופכת להיות יותר ויותר היא.

יש לי חברות שטוענות שלביולוגיה יש חלק מאוד דומיננטי באהבה הזאת, שאנחנו חיות מונעות גנים, אבל הלא בקרב חיות קרה המון פעמים שחיה מזן מסוים אימצה גורים של זן אחר לגמרי וטיפלה בהם באהבה ובמסירות ממש כאילו ילדה אותם, אז אולי מעבר הצורך הבסיסי להתרבות, יש צורך בסיסי חזק באותה מידה, והוא הצורך לאהוב ולטפל? אין לי כל כך תשובה לשאלות האלה, אבל באיזה שהוא מקום בפנים אני באמת מרגישה שאהבה נוצרת הרבה יותר בטיפול ובשקעה רגשית, ולאו דווקא בשל העובדה שיש קשר גנטי.

אליען עוברת למצפה רמון. פעם קראתי ספר בשם "שינוי" של כמה פסיכולוגים, והיה כתוב שם על שינויים מהמעלה הראשונה, שאלה שינויים מינוריים, ושינויים מהמעלה השנייה, שאלה שינויים שממש משנים את חיינו. נראה לי שפעם בכמה זמן צריך לעשות שינוי מהמעלה השנייה, כדי לזכור שאפשר. לעבור מתל אביב למצפה זה אחלה שינוי מהמעלה השנייה, ואני גם מתפעלת מהאומץ וגם אופטימית בנוגע לשינויים שיבואו בעקבות המעבר. זה תמיד נראה כמו סוג של התאבדות, לעזוב את תל אביב המעטירה וללכת לפריפריה, אבל אני יודעת שבשבילי תל אביב הייתה ממש רעה. או שאני הייתי ממש רעה לעצמי ובתל אביב האביוז נעשה יותר נוח, לא יודעת, זה ממש ביצה ותרנגולת, אני יודעת שהנסיגה מתל אביב די הצילה אותי, נהיה לי הרבה יותר שקט בראש, אבל צריך לזכור גם שאני לא ממש במיטבי כשהמשפחה שלי לא סביבי.

בקיצור, לכבוד המעבר הייתה מסיבת פרידה די מגניבה, לכן הפקדתי את הזעיקה אצל סביה, העמסתי את ספקטור על האוטו (אחרי שקיבלתי ממנה שקית מלאה בגדים מהממים לטליה, איז'ה כיף!) ונסענו למסיבה. כיף גדול היה, והנה, ממש עכשיו מגיע הקתרזיס עם מחוברות.

בעוד דנה ואני מתאמנות בתפקידנו כזמרות הליווי של פול יאנג, הגיע דורון צברי למסיבה, וניגש לדנה. אחרי קצת צ'יט צ'ט תבעתי במפגיע: דורון, תציע לי להשתתף במחוברות, אני אסרב, ונגמור עם זה כבר! מייד הוא שאל, רוצה להשתתף במחוברות? נראה לך?! עניתי בבוז, ובזה נגמר העניין. אז הנה, הציעו לי להשתתף וסירבתי, הכי הא! בעולם. הא!

פעם פעם פעם, כשהיה לי עניין עם גולדשטיין הגמד, כעסתי עליו, אני כבר לא זוכרת זוכרת למה. כל כך כעסתי שחיכיתי שיתקשר אליי כדי להגיד לו שאני לא רוצה לדבר אתו יותר אף פעם. כמה חודשים עברו והוא לא התקשר. כשהוא כבר התקשר לא זכרתי על מה כעסתי, אז המשכנו להיות בקשר (וכשאני מתכוונת לבקשר, אתם יודעים מה זה אומר, אני פשוט חושדת שרינה קוראת כאן.) בקיצור, אחרי שנגמרה ההתרגשות מ"מחוברות" הבנתי שהרצון שלי להשתתף נבע בעיקר מהבאסה של למה הן כן ואני לא, ושלמעשה, אין לי כל כך מה לעשות שם. זה לא שהבראתי מהתשוקה שלי לצומי או משהו, אבל לא יודעת, כאילו, ממש לתת לכל זב ומצורע לראות איך אני ולולי מזייפות בלילה את פזמון ליקינטון? ליזום שיחות טעונות עם אמא שלי על איך היא מרגישה בנוגע לעובדה שלא התחתנתי? כאילו, רבאק. מאז שהגעתי להחלטה הזאת אני יושבת ומחכה להצעה ממפיקי התוכנית, כדי להגיד להם שאני ממש מצטערת, אבל אני לא מעוניינת, וההצעה פשוט לא מגיעה. וזה לא בסדר! אז אנא, אם מישהו מהמפיקים קורא כאן: בחייאת, תתקשרו, אני אסרב ונמשיך בחיינו, מה אכפת לכם לגרום לי להרגיש טוב?

אה, חוץ מזה חלמתי חלום ארוטי על צברי, דווקא היה נעים.

נושא שעלה בביתנו בזמן האחרון זו התרחבות המשפחה, והשינויים שיבואו בעקבותיה. (לא, עוד לא... עוד לא...) ביחידת הדיור שלי יש שני חדרים, וכרגע היא מסודרת כך שחדר העבודה שלי נמצא בחדר השינה, המיטה של הדיווה בגומחה שפעם הייתה חדר העבודה שלי, והמיטה בכלל בסלון, פשוט כי בחדר לא היה מקום גם למיטת תינוק וגם למיטה שלי. הדעה המקובלת הייתה שאם וכאשר נרחיב את המשפחה, נצטרך לעבור מכאן. ניסינו להתחיל לחשוב על פתרונות, נגיד, שאני אשכור דירה ממש קרובה, או לבנות בית אחר, שיהיה למעשה שני בתים, או לשכור שתי דירות באותו בניין, אבל האמת היא שהבית הנוכחי שלנו ממש מעולה - הוא נוח, הוא ממוקם נפלא, קרוב לחנות, קרוב לבית ספר רגיל וגם לבית ספר לאמנויות, שהייתי רוצה שטלולי תלמד בו (לא במגמת מוזיקה, כנראה) ובכלל, אחלה בית. לכן חשבנו וחשבנו וחשבנו, והזמנו קבלן שיבוא וייתן רעיונות. הרעיון שעלה היה לשפץ את עליית הגג, שכרגע משמשת כמחסן, ולהפוך אותה ליחידת מגורים. הקבלן הראשון לא חזר עם הצעת מחיר, אחריו הגיעו וסילי ודימיטרי, שגם לא חזרו עם הצעת מחיר, ובסוף הגיע עוד מישהו, שאמר שחבל להתחיל להשקיע המון כסף בעליית הגג, ולמה לא לשנות את העיצוב הפנימי של היחידה, כך שיתאים יותר? אנחנו מאוד מקווים שהוא יחזור עם הצעת מחיר, כי הוא מאוד מצא חן בעינינו, והרעיון שלו באמת הכי שווה, יש כאן הכול, כולל מספיק מקום, ואחרי שיפוץ ומידוף (מידוף זו מילה מאוד מחרמנת ששיפוצניקים משתמשים בה) הבית הנוכחי יהיה מהמם. וכך עוד עניין שממש הדאיג אותי עומד להיפתר על הצד הטוב ביותר, לא יפה?

חוץ מזה, טלולי הייתה חולה רוב השבוע, כל כך חולה שאפילו לא שלחתי אותה לגן, ובעניינים כאלה אני מאוד מיליטריסטית: אם אין חום, יש גן! אבל היא נראתה כל כך מסמורטטת, שהשארתי אותה אתי. לראות אותה חולה היה כל כך שובר לב. התיאבון כל כך נעלם לה  שהיא אפילו סירבה לשוקולד, ושלושה ימים הפצלוחה לא אכלה כלום, ומדובר בילדה שהיא מעבר למעבר של תת משקל. לשמחתי היום היא התחילה להרגיש טוב יותר, ומחר אני מקווה שנחזור לשגרה. זו קצת בעיה, כשעובדים מהבית, כל הזמן עובר לי בראש שאני אמורה לעשות זה וזה וזה, ומאוד קשה לי להחליט - או-קי, אני עוזבת את העבודה בצד ומאפשרת לזעיקה לרבוץ עליי כל היום. קצת הצטערתי השבוע שאני לא שכירה.

טוב, די, מספיק להיום, שבוע טוב שיהיה, ועם יותר פנאי נפשי לכתיבה, יס?

אני אוהבת את הטוויטר הזה מכמה סיבות - המדיום מאוד דמוקרטי, ואני שם רק עוד שם בפיד, לא מרכז הבמה, ככל שאני אוהבת לעמוד במרכז הבמה, אני גם אוהבת להיות חלק מחבר'ה, וטוויטר מספק לי את תחושת הקהילה שמזכירה יותר פורומים מאשר בלוגים. חוץ מזה, בטוויטר אני יכולה למצוא את עצמי בשיחת ציוצים עם אחמד טיבי, ולגלות אנשים חדשים לגמרי. אחד האנשים החדשים שגיליתי הוא עלי אבו נעימה, אחד המפעילים של האתר אלקטרוניק אינתיפאדה, ואחת הדמויות החשובות בהתנגדות למדיניות ישראל, והאמת, למדינה בכלל, בחו"ל.

הקטע המצחיק הוא שהתחלנו לעקוב זה אחר זו בעקבות בדיחה עבשה שלי, משהו על זה שלידות בתולין לא מתרחשות בדת הראשונה אלא בדת השנייה (לצורך העניין, האסלאם הוא הדת השלישית והאחרונה, אינשאללה.) האמת? עושה רושם של בן אדם מצוין, עלי -  חכם, משכיל, מצחיק, לפי צילומי האוכל שלו הוא גם מבשל מעולה, טיפוס שהייתי נדלקת עליו כנראה, לולא הבעיה הקטנטונת הזאת לפיה הוא כופר בעצם הלגיטימיות של קיום מדינת ישראל, ומכאן בזכותי לחיות כאן. לדבריו אנחנו ישות קולוניאלית וגזענית, ואין לנו זכות קיום.

הקטע האירוני בכל העניין הוא שבתחום הדעות הפוליטיות, אני בשמאל ההזוי - אני אאמין לכל דבר רע שיגידו על צה"ל, אני לגמרי בעד ההפגנות בבילעין, תומכת בנשות מחסום ווטש, ובכלל, חושבת שהיחס של מדינת ישראל לאזרחיה הערבים פשוט מחפיר, ממש מחפיר. אממה, אני גם ציונית. באותו תוקף שבו אני מאמינה שלערבים אזרחי המדינה מגיעות זכויות שוות, ושבהחלט יש מקום להפוך את ישראל למדינה שהיא יותר מדינת כל אזרחיה, העניין הוא שעלי לא רוצה את זה, הוא רוצה מדינה אחת, כולל יש"ע, ושבה כולנו נהיה אזרחים שווים. בעולם אוטופי זה היה יכול להיות נחמד, אבל אנחנו לא חיים בעולם אוטופי. גם אם נצא מנקודת הנחה שנצליח להניח את העבר מאחורינו, כמו שעשו בארגנטינה, דרא"פ ועובדים על זה חזק באירלנד. עדיין, תוצאה של מהלך כזה תהיה מדינה שאין בה רוב יהודי, ואולי זה גזעני ומפלה, אבל אני רוצה לחיות במדינה יהודית. חשוב לי. הרי הרצון הזה לא צמח מהאין, ישבנו בגולה כמה שנים וכמהנו לציון, שלא לדבר על הגראנד פינלה של יחסינו עם אירופה, שהפכו לטראומה שכנראה חקוקה לנו בגנום. עלי חושב שזה אפשרי, אני פוחדת שנהפוך ללבנון שתיים. למרבה הצער, עד כה מדינות שיש בהן רוב אסלאמי הן לא מדינות טולרטניות, מערביות וסבלניות. שוב, אולי זו הכללה גזענית, אבל נראה לי שהיא די מתבססת על עובדות - האסלאם נמצא בתהליך של פונדמנטליזציה, וכולנו רואים מה קורה בטורקיה, שגם בימי הזוהר שלה, הדמוקרטיה בה הייתה פגיעה.

חוץ מהרצון הזה, יש לי עוד בעיה פיצית: אני אישה, ובתור אישה אני לא רוצה לחיות במדינה שיש בה רוב מוסלמי. תקראו לי מפונקת, תקראו לי קטנונית, אבל אין אף מדינה מוסלמית שמצב הנשים בה ממש טוב. מצבי כאן טוב לאין ערוך מאשר מצבה של אישה במדינות מוסלמיות, ולו גם הנאורות שבהן. אני לא רוצה לחיות במדינה שבה אני אזרחית סוג ב' בגלל שאני אישה, לא בא לי. עלי לא מצליח להרגיע את הפחד הזה. לא יודעת, הגישה שלו נראית לי קצת תלושה מהמציאות, הוא ממש מצייר עתיד שבו אנחנו נכיר בכשלים שלנו, ואחרי איזה שהוא קיסי קיסי נוכל לחיות כאן כמדינה אחת. אני בטוחה שהרוב הגדול בקרב שכנינו רוצה לגדל את ילדיו בשקט ובשלווה, אבל בינתיים אין דוגמה ממש טובה למדינה מוסלמית-מערבית. אני רוצה שהבת שלי תחיה במדינה שאין בה אפליה קיצונית על בסיס מגדר וגזע, אבל הניסיון מראה לי שאין מדינות מוסלמיות כאלה.

דיוס סנטו, כמה זמן לא כתבתי, ולא כי אני לא רוצה, אלא כי (אזהרת פלצנות) אין לי פנאי לזה. נו, מי היה מאמין שאני אכתוב דבר כזה? ראשית, בגלל שכל ציפורי חו"ל הגיעו לחרוף בארץ, גם אוריאל וגם אחי כאן, ושנית, אני משתדלת לעבוד כמה שיותר. הילד העתידי הכניס אותי לפאניקה (לא, אני לא בהיריון, אפילו עוד לא התחלתי לנסות, אל חשש, אתם תהיו האחרונים לדעת.) ולכן אני מנסה לצמצם ככל האפשר את זמן החשיבה החופשי שלי, כי שקט הוא רפש.

אני אשכרה לא זוכרת שמשהו הפחיד אותי עד כדי כך. חברות טוענות שפחדתי ככה לפני ההיריון הקודם, אבל אני לא זוכרת את זה. או ששיפצתי את העבר, או שבאמת לא פחדתי כל כך. פתאום כל פעם שקצת קשה לי עם הגברת בן טולילה אני חושבת לעצמי, "אוי ויי, ואם יהיו לי שניים שיעשו ככה וככה וככה?" ומייד רוצה לברוח להתחבא מתחת למיטה ולרעוד מפחד. לשמחתי, את בעיית הרוצה לא רוצה פתרתי, רק זה היה חסר לי, כל האימה הזאת בלי להיות בטוחה שאני רוצה עוד ילד, זה כבר היה ממש בלתי נסבל. איכשהו, כל דבר מפחיד מתקשר עכשיו מייד לאמהות שלי - לא לא לא, לא כל סדרת מעשי הרצח האחרונה, על זה מנגנוני ההדחקה שלי יכולים להשתלט - אבל כל השאר מאיים נורא, מתישהו נרצה לעבור לדירה משלנו, ואז מה יהיה עם שכ"ד וחשבונות? ותהיה איזה שנה שכנראה לי שני ילדים במסגרות פרטיות, ומה אני אעשה אז? ואיך מכניסים שני זעיקים לשני כיסאות בטיחות? כל פרטי הפרטים של ההורות הזאת מתנפלים עליי, והפעם אין לי את האשליות שלפני הילד הראשון, שברור שהוא ישן מייד לילה שלם, ויהיה מלאך. טליה הייתה ועודנה ילדה די מלאכית, וזה לא קל, אז פי שניים?

הפחדים האלה מטריפים אותי ממש. אני לא רגילה לפחד ככה. אני בדרך כלל מזנקת לתוך החלטות, ומתחילה לפעול, וכאן אכן, זינקתי, וגם התחלתי לפעול, אבל אני ממש צריכה לבעוט לעצמי בתחת כל הזמן כדי שהפחד לא ישתק אותי. וכל הזמן המחשבה הזאת, "אבל למה את צריכה את זה, מה רע לך עכשיו?" ובאמת לא רע לי עכשיו, אבל גם לא היה לי רע לפני שהפכתי לאם, והגמדה הזאת הפכה לי את החיים ועשתה ממני אדם שהרבה יותר קרוב למי שהייתי רוצה להיות, אז "מה רע לי?" זו לא סיבה מספיקה, אם היינו חושבים במונחים של "מה רע לי?" כנראה היינו עוד יושבים במערות ואוכלים עטלפים, לא?

למעריצים המושבעים: יש צילומים חדשים של הדיווה, שם שם.