לשאוף לנשוף

1. חד פעמיים לחלוטין: שבעה

2. כאלו שאני צריכה נבוט בראש כדי להיזכר בהם: חמישה

3. האם שתי הרשימות למעלה חופפות? לא בהכרח

4. כאלה שהיום לא הייתי שוכבת אתם: 17

5. האם זה אומר שאני מתחרטת? ממש לא.

6. כאלה שיש להם עלי חופשי חודשי (חוץ מתקופות של מונוגמיות): חמישה

7. כאלה שלפעמים אני שמחה למחשבה על סיבוב חוזר אתם: שניים עשר

8. האם סטטיסטיקות 6- 7 חופפות? לחלוטין.

9. מתוכם אהבתי: שמונה

10. היו חברים שלי: חמישה

11. האם יש חפיפה מוחלטת עם סעיף 9? לא.

12. כאלה שלא אזהה אם אראה ברחוב: אני חושבת ששניים, לא בטוחה.

13. לא השאירו חותם: עשרים ושניים

14. הפרשי גיל קריטיים: 20 +, 11  –

15. נוטה לשכוח בקביעות: תשעה

16. כאלה שאני לא יודעת מה שם המשפחה שלהם: ארבעה

17. לא שייכים לאף קטגוריה: ארבעה

18. חפיפה בין 16 ל-17: בכלל לא.

19. עשו לי נעים קיצוני בכוס: שלושה

20. מה הרשימה גורמת לי להרגיש? רגשות מעורבים

רגעים קטנים של חסד, בהם אנחנו סותמים את הפה סוף סוף, ונותנים לגוף לדבר. ושוב אני תוהה, לגוף, יש מה להגיד?

גולדשטיין הגמד חזר. יותר נכון, החזרתי אותו. ארוכה הדרך שעברנו, אין בושה. אני יכולה להתקשר אליו ולהגיד, "גולדשטיין, אם אתה לא מחזיר לי צלצול אני אתקשר אליך משיחה לא מזוהה, ואז תקבל הטפה בפולנית, לא מיותר?", ואז, או שיתקשר, או שאטיף לו בפולנית. מה שיבוא קודם.

הכרנו דרך אחותו, הידועה, בחוגים מסוימים, בשם ה-

Psycho bitch

הוא לא יודע שככה אני קוראת לה. במין מערכת יחסים קצת סוטה, היא מסדרת לו זיונים, או סידרה, ואחרי זה מעבירים דאחקות על הבחורות. ז'תומרת, זה היה משחק פרטי שלה, אני לא חושבת שהוא הבין במה הוא משתתף. הייתי מעין מתנה בשבילו, לא שידעתי את זה אז, ולא שלו הייתי יודעת, הייתי מוותרת.

הלכתי לבקר את אחותו, כשיצאתי לעשות פיפי הוא איגף אותי במסדרון, הצמיד אותי לקיר, דחף את הלשון שלו לשקדים ואת היד מתחת לחולצה.

"מתי?"

"בהזדמנות הראשונה"

ההזדמנות הראשונה הייתה מצחיקה, ישנו על מיטת נוער נפתחת, ובדרך מוזרה נתפס לו הזין בין שתי המיטות, היה כואב, אבל הוא הוכיח מי כאן הגבר.

אחר כך הטילה וטו דו כיווני. כבר לא אהבתי אותה, כך שלא הייתה לי שום כוונה לכבד את הוטו, אבל היא הייתה בטוחה שהוא אוהב אותה מספיק כדי לוותר. תמיד תהיתי על זה, היא אחותו, היא לא יודעת שאסור לבקש ממנו כלום?

כל פעם היה לו קעקוע חדש. קעקועים מפחידים, מפלצתיים, השראה ישירה של גייגר. איך כל המופרעים מוצאים את גייגר? זה תמיד סקרן, כשהוא יבוא, איזה חלק מהגוף שלו יהיה מכוסה במפלצות?

בשלבים הראשונים של השגעון הייתי מעמיסה פעם בשבוע תיק עם דיסקמן, ג'וינט ובקבוק מים, והולכת רחוק רחוק, מהבית בר"ג לים של תל אביב, ללכת רחוק, שהגוף יהיה עייף, שיכאב יותר מהנפש. משם הייתי מתקשרת אליו, והוא היה בא, או שלא. אחר כך השתגעתי, נעלמתי, וכמה חודשים אחרי שחזרתי לתפקד קראתי את "נער קריאה", והרגשתי צורך להתקשר אליו. הוא שמח לשמוע ממני, לאן ברחתי, ומה פתאום אני לא תלאביבית יותר?

שלב חדש התחיל, היינו חברים טובים. נפגשים פעם בשבוע שבועיים, ישנים ביחד. הפסקנו להזדיין מתישהו, לטענתו הפכתי לפרה עצלה, והוא לא מבין למה הוא צריך לעשות לבד את כל העבודה. זה כבר לא שינה, לכל אחד הייתה אוטונומיה על הגוף של השני, אוטונומיה אמרתי, לא בלעדיות. הייתה גם קנאה מתונה. לא כזו שתגרום למישהו להיות נאמן, אבל שתגרום לנו לא לחבב את המחשבה שיש אנשים אחרים. המטוטלת הזו – מה עדיף? קנאה או בלעדיות? ויש מקרים, שעדיף לקנא, אולי כשכבר מספיק בטוחים במה שיש, ויודעים שזה בסדר, יש אחרים, ויש אותנו.

שאלתי את עצמי למה כל כך חשוב לי לשמור עליו בחיים שלי, ומעבר לאהבה, אני חושבת שזה בגלל שהוא האיש היחיד שראה אותי בשפל, ולמד לאהוב את מי שיצאה מהביצה. אין תדמיות, לא צריך לשחק. הטלפון השני אחרי שמשמו עזב היה אליו. הלכנו לשתות, וכשיצאתי מהבית שלו – לא שכבנו, יש לו חברה, הוא מאוהב – הוא עמד במדרגות, וצעק אחרי, "מותק, אולי נהיית שמנה, אבל התחת שלך מוצק כמו תמיד", צחקתי.

והיום הוא התקשר,

"נו, את הוללת?"

"קצת, כרגיל"

"ספרי לי", ונזכרתי במטוטלת, אם הוא לא יכול לזיין אותי, הוא יכול לפחות לשמוע על אחרים, נותן תחושת שליטה מסוימת.

זיו אומר/ת:

מה את מדברת, על טעמך האנין שמעתי, ועל כן רק דחקות איכות שולח לך.

shlomit אומר/ת:

סליחה, להבדיל בין תחת ואפרסק, באיזה קריטריון של איכות זה עומד?

זיו אומר/ת:

זה עומד בקריטריון אהבתך לסקס, איברי מין, תחת וכל הנגזר ממנו.

shlomit אומר/ת:

תחת? מה לי ולתחת?

זיו אומר/ת:

טוב, עזבי. ראית שבלסר משתתף באיזו הצגת חנוכה מטופשת עם פיי גוטמן ועומר ברנע?

shlomit אומר/ת:

לא נכון! מתי אתה קונה לי כרטיס?

זיו אומר/ת:

בהקדם. תתאפקי עד חנוכה?

shlomit אומר/ת:

לא יודעת, זה עוד מלא זמן!

זיו אומר/ת:

כן, בטח ייחרצו קמטים בפניו הענוגות עד אז.

shlomit אומר/ת:

לא, הוא בטח משתמש בקרם איכותי.

shlomit אומר/ת:

אולי היום אראה את משמו.

shlomit אומר/ת:

 מייד אשוב.

shlomit אומר/ת:

חזרתי.

זיו אומר/ת:

אז התחלת לספר לי שיש לך היום דייט עם האקס שלך...

shlomit אומר/ת:

אין לי דייט, יש החזרת ציוד.

shlomit אומר/ת:

בעסה.

זיו אומר/ת:

יום שישי נפגשתי עם חבר לאיזה ג'חנון צהריים. הקיצר, בזמן שחיכינו לו למטה, הוא הגיח מהצד רכוב על אופניים. כשאמרתי לו שחשבתי שהוא בבית, הוא השיב שאקסתו באה לארוז והוא לא רצה להיות בבית. הוא נראה מרוסק. הוא חזר ושאל אם הוא היה צריך להיות שם לעזור לה.

shlomit אומר/ת:

איזה מסכן...האמת היא שאני לא ראיתי אותו מאז אותו יום. וכמובן שהוא לא היה צריך לעזור לה. זה פחות או יותר משול לזה שהיהודים ישאלו אם הם היו צריכים לעזור לנאצים לקבוע כמה גז דרוש להם.

shlomit אומר/ת:

אני מניחה שהיא עזבה?

זיו אומר/ת:

אכן. היתה תמימות דעים סביב הדעה הזו.

shlomit אומר/ת:

תמימות דעים זה טוב. אתה יודע, הקטעים האלה כל כך עצובים. אנחנו מגיעים לאהבה מתוך כל כך הרבה אי תמימות ונסיון קודם, שאיך יש לה סיכוי להצליח?

זיו אומר/ת:

זה נכון. הרי מבחינה סטטיסטית אין לה סיכוי להצליח. זה עדיין לו מפריע לנו לעטוף את הסבירות הנמוכה הזו במעטה של תקווה שלפעמים מטשטש את הצבע האמיתי של מה שבפנים.

shlomit אומר/ת:

אבל אולי עדיף לנסות להחליף את התקווה הזו בפיכחון? כאילו, אהבנו עם כל מה שיש לנו לתת, עבר, נשארנו בחיים, אהבנו שוב ושוב. למה אנחנו עדיין חושבים שאי שם יש מישהו שיהיה *זה*?

זיו אומר/ת:

נראה אותך מנהלת יחסים כשכל הזמן יושבת לך התודעה שהסבירות היא גבוהה לכך שבסופו של דבר לא יצא מזה כלום...

shlomit אומר/ת:

לא, לא זו התודעה שצריכה לשבת. אולי צריכה לשבת הידיעה שהפרפרים האלה לא יחיו לנצח, ושזה בסדר. שהם לא העיקר.

זיו אומר/ת:

לא יודע מה איתך, אבל אני עוד לפני שאני מוצא, אני יודע שתוך יום, יומיים, שנה, 5 שנים, הפרפרים האלה ימותו מזקנה.

זה אולי מצביע על העובדה המצערת מאד, שגם אם אנחנו יודעים שאין אי שם 'אחד', עדיין נמצא עצמנו בשלב כזה או אחר, מסכימים לחלוק את החיים שלנו עם איזה 'אחד'.

shlomit אומר/ת:

ומה ההבדל בין האחד שאתו נחלוק את חיינו ושאר האחדים?

זיו אומר/ת:

לדעתי, זה בדיוק העניין: ההבדל הוא זניח. מאד יכול להיות שאם תוחלת החיים שלנו היתה גבוהה בעוד, נניח, עשרים שנה, היינו ממשיכים לבחירה האופטימלית הבאה.

shlomit אומר/ת:

שהייתה אופטימלית ממש כמו זו שלפניה. אז עם מי בוחרים להביא ילדים?

זיו אומר/ת:

עם האופטימלי הנבחר, לא?

shlomit אומר/ת:

שהוא די אקראי, בעצם. ז'תומרת, לא שמתאהבים באקראיות, אבל הוא פשוט היה בזמן הנכון.

זיו אומר/ת:

לדעתי.

shlomit אומר/ת:

דעתי כדעתך. וזה עצוב. זה עצוב לא כי זה באמת עצוב, אלא כי טחנו לנו כל החיים אידיאל של אהבה רומנטית, ואז גילו לנו שהכל שקר, ולכו תזדיינו עכשיו עם הדיסוננס.

shlomit אומר/ת:

אני חושבת שהכי גרוע הוא שכבר אי אפשר לבוא לאהבה מתוך ניקיון. דווקא לסקס אני יכולה לבוא נקיה.

זיו אומר/ת:

כן. זה מפתיע?

shlomit אומר/ת:

זה מאוד מפתיע, כי הזדיינתי עם הרבה יותר אנשים מכפי שאהבתי, ועדיין, יש בסקס ראשוניות שאין באהבה.

זיו אומר/ת:

נכון, והרי לא צריך לאהוב בשביל להזדיין ומאידך כשאוהבים אז מאד רוצים את האלמנט הזה בתוך מערכת היחסים.

shlomit אומר/ת:

ואז עושים את זה כל כך הרבה, שהקסם אובד. איכס!

זיו אומר/ת:

אהבה?! זה מגעיל אותי!

shlomit אומר/ת:

לא מגעיל. מצער. אולי היינו צריכים להתחתן בגיל 22, אתה עם XXX, אני עם אבישי, ולא היינו מגיעים לתובנות האלה. מרבה דעת וכו...

זיו אומר/ת:

אני גם לא בטוח שאת צודקת כשאת אומרת שאם היינו מתחתנים בגיל 22, זה היה עובר מעלינו. זה היה יכול להיות יותר גרוע.

shlomit אומר/ת:

היינו פחות ציניים..

זיו אומר/ת:

בגלל הגיל או בגלל התנסות מועטה?

shlomit אומר/ת:

גם וגם. לא היינו עוברים בסחרור של התאהבות והתאהבות מחדש וחוזר חלילה. זה לא שההתלהבות פוחתת, או הלב כואב פחות כשהוא נשבר, אלא הידיעה שהוא ישבר, ושיחלים.

שילדה את בנה הבכור. שמו בישראל אינו ידוע עדיין, עד שיחזור אביו מארה"ב ביום שישי, אי"ה (הקדים בארבעה שבועות המנוול הזעיר).

כולם בריאים ושלמים, החיים יפים, שיהיה רק טוב.

אויש, אני נורא מתרגשת.