לשאוף לנשוף

אתמול גמרתי לקטלג את כל הפוסטים שלי לפי קטגוריות. שנה ושלושה חודשים, חולקו, בגדול, לפי נושאים. יש בזה משהו מוזר, ביכולת לקרוא תעוד כמעט מדויק של מה שעבר עלי בשנה ושלושת החודשים האחרונים, כי הרי, גם מה שלא כתוב במפורש, או סיטואציות לא קשורות, מקפיצים לי לזיכרון כל מה שהיה קשור אליהם.

אמרתי לט', "בונא', אשכרה אהבתי אותו", והט' ענתה, "ואם לא היה לך בלוג, לא היית זוכרת שאהבת אותו?". התשובה היא לא, לא ככה, לא בבהירות הזו. שמחה, צחוק, כאב, חיבה, צער, הכל מתועד ושמור, מגובה היטב. זה מין תהליך מעגלי כזה, אבל המעגלים לא חוזרים על עצמם לגמרי. הגאות והשפל של הרגשות דומים, אבל הטיפול בהם שונה. יש תהליך של שינוי, הוא באמת שם, מתועד.

לפני שבוע בערך היו לי שלושה דייטים עם מישהו, בחור מבריק, מצחיק, מוכשר. עד הדייט השלישי הוא לא שלח ידיים, בכלל. זה הטריד אותי. בשיחה עם כל הנוגעים בדבר סיכמנו שניתן לו הזדמנות עוד דייט אחד ונראה. ואני? כל הפחדים שלי קפצו, בווליום יותר נמוך, אך קפצו. שוב נמשכים רק לאינטלקט שלי? שוב אני הולכת להיות חיית מחמד אינטליגנטית? הרי הבטחתי לעצמי שלא עוד. אחר כך, באינפנטיליות אופיינית, סיננתי אותו פעמיים, עד שהוא שלח לי SMS נוזפני (איך הקדמה מאפשרת לנו לתקשר בלי לתקשר, מקסים ממש). שקלתי לכתוב לו בחזרה SMS, שלא, לא מתאים, אבל אז החלטתי שהגיע הזמן לדרוש מעצמי מה שאני מצפה שאחרים יעשו. התקשרתי, אמרתי שלא מתאים. פעם ראשונה שאני עושה את זה במקום להעלם. טוב נו, אל לי להחמיא לעצמי יותר מדי, לולא היה נוזף בי הייתי נעלמת, אבל בכל-זאת, התקשרתי, אמרתי, לא קרה כלום, העולם לא נפל. מזכיר לי את הפעם הראשונה בה סירבתי להזדיין עם מישהו שהיה לו קושאן על הגוף שלי, רק כדי להתאמן על זה שאם אני אגיד "לא" לא יקרה לי כלום. אשכרה לא קורה כלום במקרים כאלה.

ככה גדלים? ככה מגדלים איזשהו עמוד שדרה? ביכולת לעמוד מול משהו לא נוח, במקום לברוח ממנו?

אזהרה לקוראיי הגברים:

הפוסט הבא מכיל תכנים גניקולוגיים מפורשים. תלונות בנוסח, "איכס מגעילה מה את כותבת על דברים כאלה" לא יתקבלו אחרי האזהרה הזו, ברור?! (קרדו, לך אין בעיה עם זה, אז לך יש אישור מיוחד לקרוא)

הכל התחיל בנסיעה לפאריס...כן, זה משפט פתיחה שמתאים לסיפור רומנטי, אבל לא, לא הפעם. כפי שקוראיי המסורים בוודאי יזכרו, גבי האומלל נתפס ממש לפני הנסיעה, אחר כך הרופאים חשבו שזו בעיה בכליות, וכדי למנוע הסתבכות של העניין, בייחוד בארץ פרימיטיבית כמו צרפת, הרופא אמר לי לקחת אנטיביוטיקה, ככה ליתר ביטחון. צ'אקהבום! כמו בכל פעם שהוא רואה אנטיביוטיקה, נשרק'ה נכנס לדיכאון, והפך ממלך העופות לתרנגולת מרוטה.

הלכתי לגניקולוגית הזונה, ואמרתי שאם אני כבר שם, שתעשה בדיקת פאפ, בכל זאת, בגילי וזה, ראוי כבר. בדיקת הפאפ חזרה, ועליה, במקום מחלות אקזוטיות הייתה כתובה מילה אחת, "קנדידה". "שוין", אמרתי לעצמי, "קנדידה זה בסדר". הזונה נתנה לי שלושה כדורים, לקחת אחד בשבוע, וכאן התחיל הסיוט.

תהיתי מה יש בכדורים האלה שצריך לקחת אותם רק פעם בשבוע, וחוצמזה, אני אוהבת לבדוק התוויות ודרכי פעולה של תרופות חדשות. נכנסתי לאינטרנט הזאת, הקשתי את שם התרופה, קראתי כמה שהיא יעילה וכאלה, ובעמוד השלישי בגוגל מצאתי את התשובה הבאה: "התרופה היא חלק מהקוקטייל לנשאי HIV", אחרי שהתעוררתי מעלפוני עליתי מול הט' באייסיק, וייבבתי, "אדושם! יש לי איידס והם לא מגלים לי! אני עומדת למות!". הט', נבונה כהרגלה, ענתה, "נו, ברור שנשאי HIV יצטרכו תרופה נגד פטריות, זה הדבר הראשון שמשגשג בגוף שאין לו מערכת חיסונית, תפסיקי לעשות עניינים". בשלב הזה ראייתי הייתה מעורפלת, ביכיתי את עלומיי שכבר חלפו, וקיבלתי את ההחלטה ההגיונית היחידה: לעשות בדיקת איידס.

מבועתת הלכתי לוועד למלחמה באיידס, הושטתי את ידי לסטודנט לרפואה, שלא מצא את הוריד, ומצאתי את עצמי מרגיעה אותו, "ששש, זה בסדר, אתה יכול להוציא מכף היד, זו רק דקירה קטנה, זה לא באמת כואב", כשראיתי שהיד שלו רועדת לפני החדירה לווריד כבר נבחתי עליו, "תירגע! תכניס את המחט, תוציא את הדם, וזהו!". שבוע אח"כ, HIV NEGATIVE; פפפחח, כאילו שלא ידעתי קודם.

כל זה לא הועיל לנשרק'ה, שהמשיך להיות דווי ומסכן.

למרבה המזל, "מכבי" הפסיקה לעבוד עם הזונה, ובמקומה הביאו גניקולוג נחמד, שהתבונן בנשרק'ה בעיון (ההיא אפעם לא הסתכלה עליו, מסכנה, נגעלת מכוסים, אני תוהה, האם גניקולוגיה היא מקצוע ראוי למישהי שכוס מגעיל אותה?), הכניס לו שני מקלות אוזניים לגרון בשביל משטח, ואז אמר, "לכי לעשות בדיקת דם כדי לגלות נוגדנים של הרפס". שוב התעלפתי, וכשהתעוררתי דמעתי, "אבל אין לי שום דבר שמעיד על הרפס!", "נכון, אבל אני רוצה לשלול את כל האפשרויות". שוב עליתי מול הט', וגם מול דודה מלכה, וביגון הודעתי להן, "אם יש לי הרפס, אני מתנצרת ונכנסת למנזר".

בינתיים, בדיקות המעבדה התחילו לחזור, ועל אחת מהן היה כתוב,

חיפשתי כמו מטורפת באינטרנט הזאת מה זה הדבר הזה, וכל מה שהצלחתי לגלות זה ש- Leucocytes הם תאי דם לבנים, והרי כולם יודעים שעלייה בכמות תאי הדם הלבנים היא סימן ללאוקמיה. שוב עליתי בבעתה מול הט', "אלוקים! יש לי לאוקמיה ואגינלית!". הט' אמרה בבוז, "אין דבר כזה", ואני, אחרי שהתעוררתי מעלפוני, מלמלתי, "את טוענת שאני המקרה המתועד הראשון?", בינתיים היא הספיקה לבדוק, ולגלות שזו רמה נורמאלית לגמרי של מה שזה לא יהיה. כששאר התוצאות הגיעו, האימה שלי רק גברה. "תשמעי, הכל בסדר, משהו חייב להיות לא בסדר!", "למה?", "זה כוס בריא בצורה פתולוגית, לא יתכן דבר כזה!", מאז היא לא עלתה יותר באייסיק...יכול להיות שאני באיגנור?

אבל עוד לא זכיתי בג'קפוט, את כל תקוותיי תליתי בבדיקות ההרפס, ידעתי שמהן יבוא עזרי, ואכן, הרפס סוג אחד – POSITIVE, הרפס סוג שתיים – NEGATIVE. הפעם אפילו לא הייתי צריכה לעלות באייסיק מול הט', כי הייתי ממש אצלה כשראיתי את התוצאות. "הו מונדייה!"  הנחתי את ידי על חזי, והתעלפתי. במקום לרוץ אלי עם מלחי הרחה, היא נכנסה לאינטרנט, בדקה, וכשהתעוררתי אמרה באדישות, "ל-90% מהאוכלוסייה יש נוגדנים להרפס מסוג אחד, זה ההרפס שיוצא בשפתיים. ההרפס המיני זה סוג שתיים, ואת זה אין לך".

שוין.

אני גוססת.

לדעתי זה דלקת ריאות סופנית, משולבת בשחפת עמידה לאנטיביוטיקה והרס מוחלט של הסינוסים. המלכה האם טוענת שזו סתם שפעת, אבל אני לא רואה שום תעודה שמעידה שהאישה הזו סיימה לימודי רפואה תלויה על הקיר, אז שלא תבוא להמעיט בחומרת מחלתי! זה בהחלט לא נעים, אבל כך אני יכולה לעסוק במרץ בשני התחביבים האהובים עלי: מדידת לחץ הדם של עצמי (למלכה האם יש מכשיר כזה למדידת לחץ דם, היא משתמשת בו בערך בכל פעם שהיא רבה עם הבלודיני, תוך כדי מלמולי, "הילד הזה יהרוג אותי"), ומדידת הטמפרטורה של עצמי. איך אני אוהבת למדוד לעצמי חום! משמו, שהיה מודע לנטייה המוזרה שלי החזיק תמיד מדחום בהישג יד, וכל פעם שהייתי עצובה או נרגנת הוא היה שולף את המדחום ממחבואו, ואומר לי, "בויה, אולי תמדדי קצת חום? זה ישפר לך את המצב-רוח". האמת? באמת שיפר.

אתמול הייתה לי תחושה מוקדמת בנוגע לקץ המתקרב והחלטתי שאני צריכה להשאיר את ענייני מסודרים, אז הקדשתי את שעותיי האחרונות כאדם בריא לסידור הספרייה. עכשיו שאני חושבת על זה, יכול מאוד להיות שהקדחת הסופנית שבאה עלי נבעה ממאץ היתר לראשי הקטן. כמה החלטות הרות גורל שבחורה אחת אומללה צריכה לקבל, שיואו! נגיד, ברברה אנרייך והכלכלה בגרוש שלה (מומלץ מאוד מאוד בחום), האם עליה להיות במדף הספרות הפמיניסטית, או במדפים של ספרי העיון? האם להשאיר ספרים של גרישם כעדות לרגעים של חולשה, או להעלים את הראיות? איזה ספרים כדאי יותר לשים במדף ה"תראו כמה שאני אינטלקטואלית", קלאסיקות, או ספרים שאני אוהבת במיוחד? למה יש לי כל-כך הרבה מילונים? מה פתאום יש אצלי "שולחן ערוך"? איך התגנב לכאן ספר שירים של הלובעביצ'ר?

בסופו של דבר עמדתי במשימה בהצלחה, וגיליתי שבמדף ה"קניתם אך טרם" מחכים 30 ספרים בלבד. אני יכולה לחזור לקנות ספרים!

אם אני אצליח לעבור את הלילה בשלום, כמובן.

אה, שנייה, חייבת לשתף בדיון הזוי שהיה לי כרגע עם בנ-דודה א (במסנג'ר):

- תעני לטלפון

- לא רוצה, הוא רחוק

- תעני!

- לא עונה!

הטלפון מצלצל, אכן, לא עונה

- את מסננת קרובי משפחה?!

- לא, אני אומרת להם בפנים שאני לא עונה לטלפון!

אוקיי, אני יוצאת מהארון ומודה בפה גדול: אני מכורה. יודעים מה? זה לא כזה נורא, ההתמכרות לסויה זו בהחלט ההתמכרות הבריאה ביותר שהייתה בחיי אי פעם, אבל היא מכניסה אותי לסדרת מצבי סטרס שאיני יודעת כיצד נפשי הרכה תוכל לעמוד בהם. למשל, אהמ, אספקת הסויה לאשקלון אינה מתנהלת כסדרה. יש רק בשני סופרים: ב"זיל וזול" וב"קוסמוס", שנמצא בכלל מחוץ לעיר. בכל פעם שאני הולכת לזיל וזול כדי לסדר את ה-fix שלי, אני עושה את זה מתוך חרדה גדולה, שמא הם גילו שאני היחידה שצורכת את מעיין הבריאות הזה, והפסיקו להביא אותו. אני ניגשת למקרר הירקות הקפואים כשאני לחוצה בצבתותיו של התקף חרדה מטורף, וכל פעם שאני רואה שמפלס הסויה יורד במקרר, ברור לי שימיי ספורים.

אבל אני לא היחידה. לפני כמה ימים ישבנו, הט' ואני, על ספסל בגינה, כשמולנו עברה אישה ובידה שקית של פולי סויה. החלפנו מבטים בינינו, ומייד שאלנו אותה, "סליחה, איפה קנית את זה?", האישה הסתכלה לצדדים בחשש, ובאחוות ג'אנקיס אמרה לנו, "אתן גם אוהבות את זה? אל תשאלו, חברה שלי קנתה והיא לא אוהבת, אז הלכתי להביא ממנה, איפה אתן קונות את הסויה שלכן?". זובי גילינו לה.

אבל אתמול, אתמול היה שיא השפלות. אכלנו שתי שקיות סויה, אחת הט' ואחת אני, ובערב החלטנו ללכת לאכול במסעדה, הלכנו ל"מיקה", שהיא בהחלט אחת החביבות עלי, והזמנו שתי מנות נפלאות, כשמזווית העין קלטתי מלצרית, אוחזת בידה צלחת פולי סויה, ומגישה אותם לשולחן שלידנו. למרבה הבעתה של הט' פרצתי בזעקות, "גמני רוצה סויה! גמני רוצה סויה", רק כדי להשתיק אותי המלצר הביא לי צלחת, אז הנה, מולי הייתה צלחת שעליה מונחת צלע של חזרזיר שמת למען מטרה נעלה, ותפוחי אדמה צלויים לכדי שלמות, ואני אכלתי פולי סויה. בבבררר.