לשאוף לנשוף

נראה לי שלדבר על אמהות בשלב הזה זה כמו לדבר על טיפוס האוורסט בשלב שבו עדיין מבררים מחירים של כרטיסי טיסה לנפאל. מה אני כן יכולה לספר על החודש הזה? שזה החודש שהכי אינטנסיבי שהיה לי בחיים, הכי ארוך והכי קצר ואני עדיין לא מבינה בשיט מה קרה כאן, אבל אני לומדת תוך כדי תנועה, או משתדלת ללמוד, ואולי רק חושבת שאני לומדת, ועוד שעה אני אבין שאני לא יודעת כלום.

בגלל האינטנסיביות המטורפת הזאת המון דברים שפעם היו משמשים חומר מעולה לכתיבה התמוססו לגמרי. זה כמו שמתקינים גרסה חדשה של תוכנה, והיא דורסת את הגרסאות שהיו לפניה? אז העוצמה של החוויה הנוכחית דורסת מה שהיה קודם, זה מצער, כי כל אחד מהשלבים מרתק - ההפיכה לכמה ימים לאישה שצריכה שאחות תבוא ותחליף לי פדים, כי אי אפשר לקום מהמיטה, חוסר האונים שבמצב הזה, בכאב שלא ידעתי שיש כמוהו בכלל והעלבון של הגוף שחתכו אותו. גם מחלקת היולדות היא מקום מרתק - יקום נשי מבודד ודואב, שבו נשים שמנות מדשדשות במסדרון  ומחייכות אחת לשנייה בחיוך שמתערבבים בו תחושת הישג, כאב, תשישות, הלם, ואלוהים יודע מה עוד.

והפגייה? הברית המיידית שנוצרת בין נשים שאין ביניהן שום דבר משותף חוץ מהתינוק, שמשהו אצלו לא לגמרי בסדר. הניסיונות הקטנים לנחם. אני הכי זוכרת את הפעם שבה נכנסתי לפגייה כשאני מחזיקה בקבוק ובתוכו אולי 5 מ"ל חלב, והתבוננתי בקנאה מטורפת באישה שנכנסה עם שלושה-ארבעה בקבוקים שבכל אחד מהם היו 120 מ"ל. "אל תדאגי," היא אמרה לי, "גם אצלי זה היה ככה בהתחלה, ותראי." ואז אני אמרתי בדיוק אותן מילים לנשים שהסתכלו בקנאה בבקבוקי החלב שהבאתי.

ועכשיו? עכשיו לילות של שינה מופסקת, והמון רגשות מעורבים. זה נע בין התבוננות מלאת פליאה, ליטוף משתאה בגב, או "למה הייתי צריכה את זה בכלל?" אחרי ארבע שעות בכי רצוף. ועדיין, אני רק בשלב שאני מבררת כמה עולה כרטיס טיסה לנפאל, האוורסט עוד רחוק. 

קיבלתי הזמנה לתת עדות בבימ"ש, בנוגע לתאונה שהייתה לי באוקטובר בשנה שעברה, ההזמנה היא ל-25.12, וזה מאוד מצחיק אותי, כי אני פשוט לא יכולה לדמיין את עצמי בעוד חודשיים מצליחה לצאת מהבית, ועוד לנסוע לתל אביב. כרגע סדר היום שלי נקבע לגמרי בהתאם לדרישות של טליה הקטנה, שהן לא מאוד מורכבות, כאילו, מה היא כבר מבקשת? ציצי זמין, חיתול יבש ומבטים מלאי התפעלות? אני מאוד שמחה לספק לה את שלושת הדברים, פשוט, אני לא יודעת איך שופט בבית משפט יגיב אם באמצע העדות אחלוץ שד, אני מניחה שהוא לא ימות על זה.

בינתיים אנחנו לומדות זו את זו, כבר למדתי מתי היא בוכה כי היא רעבה (זה כשהיא מטיחה את עצמה בבית החזה שלי כמו נקר על ספידים) מתי היא עושה קקי (כשהיא נהיית אדומה כמו לובסטר, למרות שיסלח לי האל, כמה קשה יכול להיות לחרבן חלב, רבאק?) ומתי היא רק רוצה יחס (היא נרגעת כשאני אומרת לה, "לא תבכי בכלל, אימא כאן.") והיא כבר למדה שיש די הרבה אנשים שיזנקו אם היא רק תשמיע פיפס קטן. אלה חיי כרגע.

כמו שאמרה ורה, אחראית הפגייה המדהימה, "היה לי ברור שמה שהילדה הזאת צריכה זה בגדים וציצי." (בעצם, עכשיו שאני חושבת על זה, זה כל מה שכל אישה צריכה, בגדים וציצי.) וכך, מרגע שהתחילו להלביש אותה ואני התחלתי להניק ממש, פעוטת המחץ התחילה לעלות במשקל בקצב מעורר התפעלות, או כמו שאינדי אמרה, "מסכנה, היא לא יודעת שזאת הפעם האחרונה שמישהו ישמח בזה שהיא עולה במשקל."

אז הנה, שלשום היא שקלה 1998, והרופאה הודיעה שאנחנו צריכות להתפנות. אתמול הגיעו ההורים שלי לבית החולים, עם הבגדים המהממים שאמא שלי סרגה לה, ארזנו את טליה בסלקל, והפלגנו לדרכנו. ליל אמש היה למעשה הלילה האמיתי הראשון שלי כאמא, ואכן, התעוררתי (העירו אותי, יותר נכון) כל שלוש שעות. די מדהים העניין, כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה ליילל, ואני הייתי מזנקת בציץ שלוף (אני מקווה שגברים לא יתחילו לנסות את זה, גברים מייללים זה מאוד לא סקסי).

עכשיו היא כאן לידי, ישנה בעגלה שלה. זה לא שאין לה מיטה, מיקמיק המהמם נתן לנו אחת, פשוט, היא כל כך קטנה שבמיטה היא נראית אבודה נורא.

משונה העניין הזה, להיות אמא.

תשמעו, אתמול, אחרי שהיא גמרה לאכול היא תקעה גרעפס שלא היה מבייש אירי אחרי ערב של שתיה כבדה, חירבנה כהוגן, ואז עלתה לה על הפנים הבעת אושר כל כך מגונה שאם היא הייתה אומרת, "בובה, אכפת לך גם להביא לי סיגריה כשאת חוזרת עם הבירה מהמקרר?" לא הייתי מתפלאה בכלל.