לשאוף לנשוף

1. מחוברים, כמובן - החל מהפרק הראשון הרגשתי לא בנוח, וככל שהבלגן סביב הסדרה הלך וגדל, תחושת אי הנוחות שלי גברה. במחוברות זה לא קרה לי, למרות שהיו שם שלוש נשים שאני מכירה ממש, ושתיים מהן די מקרוב. איכשהו במחוברות קרה דבר שאפשר לי להפריד בין הנשים שעל המסך לאלה שאני מכירה, ולהתמכר לעלילה שצברי טווה.

במחוברים זה לא קרה. אני מנסה להבין למה, כי זה היה אמור להיות ההפך, אני לא מכירה שם אף אחד אישית, המעבר לעולם של צברי אמור להיות הרבה יותר קל. יש לי שתי השערות ביניים, שאולי אחת מהן נכונה ואולי בכלל לא:

אולי השתלטות גל הרכילות האדיר על הסדרה מנע ממנה לעשות את הקפיצה הזאת שבין אמנות לרכילות, ופשוט לא הצלחתי לראות דמויות. אבל שוב, זה לא הגיוני, במהלך מחוברות דיברתי כמה וכמה פעמים עם ספקטור, וגם יצא לי לדבר עם ליאת, ועדיין, ברגע שהפרק הוקרן לא היו שם דנה חברתי וליאת (איך נגדיר אותה?) אלא דמויות.

ההשערה השנייה היא שאולי דורון לא הצליח להתרחק מספיק מהגברים כדי ליצור את הספייס הנחוץ  לליטוש את חומר הגלם שלהם לאמירה משמעותית. אני לא יודעת כמה מאסיבית הייתה התמיכה שלו בנשים, אבל אני יודעת שעם הגברים הוא היה בקשר רציף כל כל הזמן. אולי עמדתו כאב ופסיכולוג מנעה ממנו את היכולת לביים, ואולי העובדה שהם גברים גרמה לו להזדהות אתם יותר מהראוי לבמאי, מה שפגע ביצירה?

אולי גם זה שכל המחוברים, וצברי, צייצו כל הזמן כמו משוגעים בטוויטר קרבה אותי למה שהתרחש מאחורי הקלעים, אבל הרחיקה אותי ממה שקורה על הבמה?

לא יודעת מה נכון, אם בכלל, אבל אני מרגישה שאחרי מחוברות נשאר לי משהו, בעוד שמחוברים לא תרמה לנשמה, או להבנה שלי בעצם כלום.

תובנה שנייה התעוררה בי כשקראתי טוקבקים איפה שהוא השבוע, מהסוג שמגן על צה"ל הגדול, החזק והצודק, הצבא המוסרי ביותר בעולם. פתאום קלטתי שרוב רוב אלה שמגינים על הצבא עם קצף על השפתיים הם אנשים ששרתו בצבא, ממש כמוני, ואני משנות שירותי לא זוכרת צבא חכם או יעיל, אני זוכרת גוף גדול, רופס, טיפש, אטום, ולא יעיל משום בחינה. אז נניח שחיל האוויר קצת יותר מקצועי, עדיין, הרוב לא שירתו בחיל האוויר, אז הם יודעים ממש כמוני שמדובר בגוף מזעזע ומאורגן רע.

מתי קורה להם הסוויץ' הזה במוח שהם שוכחים איך הצבא באמת, ובעיניי רוחם הוא הופך לגוף שלא מסוגל לטעות? הלא הם היו שם, הם ראו כמה טעויות מתבצעות מדי שנייה, בכל הרמות. זה סוג של פסיכוזה ציבורית או משהו?

יום שבת היה נורא כיף, בעיקר החלק שבו הגעתי למוקד הרפואי עם ילדה לא נושמת. קיבלנו שלל תרופות לאינהלציה, פלוס אנטיביוטיקה, ושוחררנו הביתה. כמובן שהחלטתי לוותר על האנטיביוטיקה, כי לזעיקה לא היה חום, אבל באינהלציה לא התרשלתי. בגלל שאני מוכשי מוכשרת כמעט כל פעם שאני מכינה את מרקחת הצמחים לאינהלציה אני מצליחה לשפוך אותה (באמת, כבר איזה 4 פעמים שפכתי את התמיסה המוכנה) מה שגורם לי לפקפק בעצמי עמוקות, וללמד את טליה למלמל: "איזה סתומה אני, איך הצלחתי שוב לשפוך את התמיסה?"

הימים עברו, והמצב לא השתפר, עד שבסוף קבעתי תור לרופאה הנחמדה. הרופאה הצמידה מסכת לחזה של הגמדה, ואמרה, "כן, היא בהתקף חמור מאוד." שתי דקות לאחר מכן הילדה הרימה הפקה קטנה של שירה וריקודים מול הרופאה, שניסתה לשכנע אותי שהילדה לא נושמת. "אבל ד"ר," אמרתי, "הילדה שרה ורוקדת, מה לא נושמת."

הרופאה נאנחה ביגון ואמרה, "ככה זה ילדים, מישהו מבוגר במצבה היה שוכב עכשיו במיטה ולא זז, והיא מבסוטית עד הגג, לכי תביני." לא הבנתי, אבל עשיתי לה אינהלציה בקופה, פלוס מלא תרופות, פלוס חיסון שפעת לעצמי, פלוס ההבנה שהילדה היא סוג של נס ביולוגי - היא מסוגלת להתקיים בלי לאכול ובלי לנשום. מדהים, פשוט מדהים. עכשיו אסור לה ללכת לגן שלושה ימים, כדי לנסות להשתלט על הריאות הסתומות האלה שלה. מלחיץ אותי הסיפור, זה בטח מהתורם, אצלנו במשפחה כולם נושמים כמו חיות רעות.

אחרי הקופ"ח הלכנו לקניון, ושם, בעוד טליה יושבת על מכונית נעה קטנה שלא נעה - טליה נורא מפחדת ממכוניות נעות בתנועה. מאוד חסכוני - ניגשה אלינו בחורה נחמדה ושאלה אם אנחנו רוצים להקדיש שיר בתוכנית של טומי ואיילה, שעכשיו באשקלון, ככל הנראה. סירבתי בחן, נאמנה לסירובי להראות את הגמדה בתקשורת המונים, והלכתי משם. שנייה אחרי זה ניגש אלינו עוד מישהו מההפקה וביקש שנצטלם עם טומי ואיילה, גם לו סרבתי בחן, ואז הוא אמר, "אני לא מבין, כולם אומרים שאנחנו מראים שבאשקלון יש אנשים כאלה וכאלה, אבל כשאנחנו כבר מוצאים אנשים שהם לא כאלה, הם לא מסכימים להצטלם!" נקרעתי מצחוק, פעם ראשונה שהציעו לי להצטלם לטלוויזיה רק כי אני אשכנזייה, איזה כבוד.

מזמזת התינוקות קוראים לה. הפכתי למטרידנית סדרתית של תינוקות. למשל, מאז שארז הפעוט נולד, אני מגיעה "לבקר את יעל" פעם בשבוע, אבל המטרה האמיתית היא העמקת יחסיי עם ארז, שכבר בן חודש. ללידה של ענת המהממת אני מחכה בקוצר רוח כדי שתהיה עוד תינוקת שאוכל למשמש, ובכלל, כמעט כל תינוק בן פחות מ-3 חודשים שאני רואה, אני ישר רוצה להחזיק, גם אם הוא כעור.

זה מצחיק, אני זוכרת כשטליה הייתה קטנטונת לא הבנתי למה נשים מבקשות להרים אותה (זו תופעה של נשים בלבד, או אולי גם גברים רוצים ומתביישים?)אז חשבתי שזו התשוקה לעוד תינוק. אבל זה לא בדיוק זה, זה המגע עם התינוקיות עצמה, להחזיק את הצרור הקטנטן והחמים הזה, השלמות הזאת שכולה פוטנציאל, כשאין שום דילמות אמיתיות. גם אם הם בוכים, זה בגלל סיבה לגמרי ארצית ופרוזאית, הם בוכים כי משהו אמיתי לא בסדר, זה לא כמו טליה, שיכולה להיות עצובה כי היא נעלבה, או לזעום כי אני לא מצליחה להבין את מלוא הדקויות של מה שהיא אומרת. וככל שהם גדלים זה הרי נהיה יותר ויותר מסובך. נגיד, עכשיו כשחוזרים מהגן יש סבירות מאוד גבוהה שאני אשאל את טליה איך היה, והיא תסתכל בי בעיניי הקרח הכחולות שלה ותגיד, "אני לא רוצה לספר לך." לכו תדעו מה היא תענה עוד 4 או 10 שנים?

אבל למזמזת התינוקות יש יתרון אדיר שלאמהות הממשית אין: אחרי שאני באה על סיפוקי אני יכולה להחזיר את התינוק לאם אסירת התודה, וללכת הביתה בידעה שאני לא צריכה להחליף חיתולים, להתעורר להניק, או לנסות להרגיע תינוק בהתקף גזים, יש לו אמא, שהיא תטפל בהיבטים הלא נעימים, הא!

בשבת עצרתי לתדלק, וברגע שעצרנו הגמדה מאחור צעקה "אמא, אני רוצה מקדולנדס!" לא הבנתי על מה היא מדברת, עד שהסתכלתי סביב, וראיתי את ה-M הצהובה הענקית. למעשה, עם מקדונלדס זה חמור יותר - בפעם הראשונה שנכנסנו לשם, הפעם הראשונה בחייה שהיא דרכה במקדולנדס, כן? היא מייד אמרה, "אז כאן זה המקום שמקבלים צעצועים?" שלשום היינו בקניון, ופתאום זעיקה אחת משכה לי ביד ואמרה, "אולי נלך לשתות קפה בארומה?" לא היינו ליד הארומה, אבל היה שם שלט של הרשת. ממתקים היא מסכימה לקנות רק ב"ממתקי אלי" (סוג של אימפריה אשקלונית), כשעברנו ליד חנות של "בייגלה מרקו" היא דרשה שניכנס לאכול בייגלה עם זעתר, וכל פעם שהיא רוצה מישהו עם שקית של החנות שלנו היא מגיבה באושר.

עכשיו, כמה שהיא חכמה וזה, לקרוא היא עוד לא יודעת, היא מגיבה ללוגואים, ונכון שיש בזה משהו חמוד, אבל יש בזה משהו עוד יותר מטריד. אני ממש רואה את הרשתות האלה חורטות את דרכן בתודעה שלה, וכמה שזה לא מוצא חן בעיניי, אין מה לעשות נגד זה, חוץ מלהסביר להסביר להסביר, אבל יש כל כך הרבה חזיתות חינוכיות בהורות הזאת, שבאמת, החזית הצרכנית ממש מיותרת.

אה, חוץ מזה חגיגות יום ההולדת שלה ננעלו בחגיגת יום הולדת בגן. היה מקסים, היא נורא התרגשה, וגם אני, והסבים שלה, וגם דוד דידי ודודה ג'ויה - שהיא דודה של כבוד. פשוט מדהים כמה אור ואושר ילדה אחת זעיקה יכולה להכניס לחיים של כל כך הרבה אנשים. 

כעת אפשר להכריז על חופשה מימי הולדת עד יום ההולדת הרביעי, שנחגוג בגן עירוני, אה, נזכרתי, יש גם דילמות גן - קודם כל, אני לא בטוחה שההחלטה להשאיר אותה עוד שנה בגן הנוכחי הייתה כל כך נבונה, נראה לי שהיא קצת משתעממת, כי חוץ ממנה יש עוד שני בנים בגילה, ובלי קשר להיותה בתי, אלא להיותה בת באופן כללי, בנים לא מסוגלים לספק לה את האינטראקציה החברתית שהיא צריכה. מצד שני, היא גם זעירה פיזית, וגם, אל תגלו לאף אחד, קצת דבילית מבחינה מוטורית, כך ש-35 ילדים קלי תנועה היו מאוד מפחידים אותה, אבל ניחא, החלטתי, יהיה בסדר.

הבעיה היא בנוגע לשנה הבאה - יש שני גנים מצוינים ממש, אחד קרוב לבית, שאחריו הילדים עוברים לצהרונית, ואחד רחוק יותר, של התנועה הקונסרבטיבית, שבו הצהרונית היא בילט אין. מעבר לזה שהצהרונית אצל הקונסרבטיבים בילט אין, זה הגן הכי נחשב בעיר, התחרות על המקומות שם מטורפת. ברם אולם, גם הגן הקרוב נחשב מעולה. בקיצור, האם להכניס אותה לגן של כל המי ומי, גם אם זה אומר לנסוע כל יום לשכונה אחרת הלוך ושוב הלוך ושוב, או לשלוח אותה לגן טוב מאוד וקרוב, שבמרחק 300 מטר מכאן? דילמות דילמות דילמות, ואנחנו רק באוקטובר! בחיי, מזל שאין נעלי בלט למידה שלה, כי אם לא בטח כבר הייתי מתחרפנת מהחשבה לאיזה חוג בלט לשלוח אותה.