לשאוף לנשוף

טליה רזה. היא רזה בצורה מגוחכת ממש. היא כל כך רזה שאפשר להשתמש בה כמודל בשיעור אנטומיה. היא כל כך רזה, שאחוזון שלוש הוא שאיפה דמיונית בביתנו. היא כל כך רזה שאנשים ברחוב עוצרים כדי לשאול למה היא כל כך רזה. 

לכן, כשלפני חצי שנה שמתי לב שהילדה התחילה להתפתח מינית, לא הבנתי מה קורה כאן. נכון, ידוע שכיום ילדים מתפתחים בגיל צעיר יותר, אבל בדרך כלל מדובר בילדות קצת יותר מלאות, לא מהסוג שאין לו גרם של שומן בגוף הזעיק שלהן. 

כאמא היסטרית, קראתי על הנושא, ולפי הכתוב, הווסת הראשונה מגיעה כשנתיים אחרי התחלת ההתבגרות. ניחא הפגיעה הפוטנציאלית בגובה העתידי שלה, לקבל וסת בגיל 10 נשמע לי מבאס מאוד. 

כמובן שהרופא חשב שאני הוזה, אבל הוא הסכים לתת לי הפנייה למומחית.

לקח המון זמן לקבוע תור אליה, אבל בשבוע שעבר הפגישה קרתה, והיא אישרה את החששות שלי: הילדה בת ה-8 וקצת שלי אכן התחילה להתפתח, אבל כאן הגיע הטוויסט בעלילה: מסתבר שאצל ילדים שנולדו קטנים לגיל ההריון התפתחות מוקדמת היא תופעה מאוד נפוצה. מסתבר שזו אחת מתופעות הלוואי של עוברות בתנאי מצוקה. 

מאז אני לא מצליחה להירגע מזה - למעשה, זה באשמתי. כאילו, לא שתכננתי, אבל השלייה הדפוקה שלי, זאת שלא העבירה לטליה בבטן מספיק אוכל, הניעה את התהליך שגורם לזה שהיום טלולי מתפתחת מוקדם מהרצוי. 

בינתיים אני צריכה לקבוע תור כדי שיעשו לגוזלית שלי בדיקת דם מיוחדת, ואז אולטרסאונד, ואז להחליט מה הלאה. 

אני מניחה שיהיה בסדר, אבל בימים האחרונים אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה שלכל דבר יש מחיר: ללידה מוקדמת יש מחיר, להריון קשה יש מחיר, לניתוח קיסרי יש מחיר, לפגות יש מחיר. 

אחד המשפטים שתמיד מלווים אותי הם שעקרונות הם דבר חשוב, אבל האנשים האהובים עליי חשובים יותר, ולכן אני מוכנה להשליך את עקרונותיי בכל רגע לפח אם הם מתנגשים באנשים שאני אוהבת.

כשללי הגיעה לגיל גיליתי שלגן של עפרה הנערצת מתקבלים ילדים מגיל 4 ומעלה, וללי, מה לעשות, רק בת שלוש. חיפשתי גן אחר באזור, וראיתי שדווקא בגן הקרוב ביותר לביתי מגננת יסכה. יסכה היא סוג של מלאך, מהגננות האלה שכולם רוצים לילדים שלהם - טובה, עדינה, אוהבת, ערכית, שמחה וחכמה. אממה? יסכה דתיה, והיא גננת בגן ממ"ד. 

שקלתי את העניין, ואז התקשרתי ליסכה לברר שני דברים: מה עמדתה בנוגע לילדים ממשפחות חילוניות לחלוטין, ומה עמדתה בנוגע למשפחות כמו שלנו. בשלב הזה בקריירה שלי כיחידנית אני מזהה כהרף עין את הליברלים שאומרים "כל הכבוד!" אבל בלב חושבים - מסכנה, מה לא בסדר בה שאף אחד לא התחתן איתה, ומסכנות הילדות שלה שגדלות ככה - ובין האנשים שזה באמת לא מזיז להם. עם כל הדתיות והכול, היה לי ברור שיסכה לא מוצאת בזה שום בעיה. 

התלבטתי בסוגייה בדיוק חמש דקות, והחלטתי שכדי שהללי תהיה אצל גננת כל כך מקסימה, אני מוכנה לספוג את העניין הדתי, וכך היה. 

להללי מאוד טוב בגן, היא חוזרת משם כשהיא מכירה שירים, דקלומים, סימני הסתיו, וכן, לפעמים היא גוערת בי כי אנחנו לא מברכים לפני האוכל, ואז אני מסבירה לה שאצלנו בבית לא מברכים.

אתמול היה להללי כפרה עליה יום הולדת, וחגגנו לה בגן. לחגיגה בגן צריך להביא ארוחת בוקר כשרה, אז עשינו את ההתאמות הנחוצות. את הביצים הקשות בישלנו אצל השכנה (מיתרונות החיים באשקלון, רוב האוכלוסייה מאוד מסורתית). את קרש החיתוך עטפנו בשתי שכבות של נייר אלומיניום, ואת הסכין טבלנו במים רותחים, שטפנו, ואז במים קרים. את העוגה קנינו בקונדיטוריה עם הכשר בד"ץ, והכול היה בסדר. 

יום ההולדת היה מקסים, ללי התרגשה נורא, שמחה, ופעלה ממש יפה. גם מאוד נהניתי לראות באיזה רוגע ונועם הגן מתנהל.

אבל אז הגענו לשוקולד שהבאנו לחלק לילדים - אני שונאת את הוופלים המגעילים האלה בעטיפה הזהובה, לכן קניתי לילדים אצבעות קינדר. מתברר שלאצבעות קינדר אין הכשר בד"ץ, כי זה חלב נוכרי (שיהיה ברור שמה שאני כותבת סינית בשבילי, יס?)  ולכן אי אפשר לחלק אותו לילדים.

כעת אני קצת עצבנית - מדובר כאן בחינוך דתי, אבל ***ממלכתי*** דתי, מה בדיוק הקטע עם בד"ץ? יש כשרות של המדינה, ממתי היא לא מספיק טובה במוסדות החינוך של המדינה? אני גם מרגישה קצת מעפנה, כי מה פתאום אני מתעסקת בזה, ועדיין, כשמשתמשים בכשרות כדי לזרוע עוד פירוד, ליצור עוד הפרדות, זו בעיה. 

במאמר מוסגר: יש להם טקס מקסים שבו בעלת השמחה מביאה מטבע של 10 אגורות לכל ילד, והילדים תורמים את זה לקופת צדקה. לדעתי, אפשר להנהיג את זה גם בגן חילוני, הלא צדקה ונתינה אינם ערכים דתיים, אלא אוניברסליים. כשיהיה לי גן משלי אולי אעשה זאת. 

סיפור האונס באלנבי 40 לא יוצא לי מהראש. לא ראיתי את הסרטים, אני מסרבת לזהם אותי ואותה בצפייה בזה, ועדיין, אני עוצמת עיניים וכל פעם חוזרת לזה - בחורה שיכורה, הרבה גברים, שעות על גבי שעות.

ניסיתי להבין למה דווקא הסיפור הזה כל כך מדכא אותי. נראה לי שזה קרוב מדי אליי הביתה. 

לפני המון המון שנים הגיע להופעה באלנבי 58 דיג'יי שממש אהבתי, פול ון דייק. 

אני זוכרת שנעלתי מגפיים ממש גבוהים, עם עקבים כ-א-ל-ה. לא זוכרת מה לבשתי, סביר להניח שזה היה משהו די פרובוקטיבי. זו הייתה תקופת המועדונים, אופנת המועדונים הייתה מאוד נועזת, והיה לי גוף יפה שאהבתי להראות. באותה תקופה גם התאפרתי בצורה מודגשת ונהניתי מתשומת הלב. זה היה הרבה הרבה לפני שהפכתי לדודה המשעממת שאני היום.

הגעתי למועדון די מוקדם, ניגשתי לבר והזמנתי ודקה תפוזים. לא ברור מה בדיוק קרה, ההימור שלי הוא שהאלכוהול היה מזויף, אבל ברגע שגמרתי לשתות את הדרינק האחד והיחיד הזה נמחקתי לגמרי. גררתי את עצמי לקומה השנייה, היכן שהיו ספות, והשעות שלאחר מכן הן זיכרון מטושטש של הקאות, וכניסה ויציאה ממודעות. אחר כך כנראה השפעת המשקה פגה, וחזרתי לעצמי. 

לשמחתי העצומה, לא קרה לי כלום. איש לא ניצל את מצבי, איש לא נגע בי בניגוד לרצוני, למרות שבמצב העילפון שהייתי אז, אני די בטוחה שלא הייתי מצליחה להתנגד. 

אלנבי 58 היה מקום... סליזי. לא סליזי כמו אלנבי 40 (שאותו אני מכירה רק משמועות) אבל סליזי למדי. זו הייתה אחת הסיבות שבגללן אהבתי להיות שם, אהבתי את אווירת הכול מותר, זה היה מקום מפלט מהשגרה ולמרות האווירה המממש פרועה, תמיד הרגשתי שם מוגנת לגמרי - היה לי ברור ששום דבר שאני לא רוצה שיקרה לא יקרה. 

בעודי כותבת את הפוסט, אני מתחילה לחשוב - למה את צריכה לכתוב על זה? עזבי, נו, היית שיכורה, בנס לא קרה כלום, למה לספר שהיית במקומות כאלה? שחררי, ואז אני קולטת שאני עושה כאן האשמת הקורבן לעצמי, בלי שבכלל הייתי קורבן - פתאום אני נבוכה בגלל איך שהתלבשתי, כי שתיתי, כי הלכתי בכלל למקום כה נועז ופרוע. - בעצם אולי אם היה קורה לי משהו זה היה מגיע לי? אולי גם אני הייתי אשמה, כי הלכתי, כי התלבשתי, כי שתיתי?

זה אחד הדברים הכי קשים בתרבות האונס, ההפנמה העמוקה שלה בתוכנו. את האשמה נחפש קודם כל בנו - כי ככה לימדו אותנו שצריך.