לשאוף לנשוף

פה היא מבקשת ממנו שיפסיק לשלוח לה דאחקות במייל, וגם פה. ואז, ביום חמישי שעבר, היא הגיעה למייל, וכלום, אף לא דאחקה אחת. היה צפוי שהיא תשמח, נכון?

הו לא, מייד התקשרתי, וצריך להכיר אותי כדי להבין שזה צעד מאוד קיצוני, אני משתדלת לדבר כמה שפחות בטלפון, ואיך שהוא ענה,

"מותק, למה אתה לא שולח לי דאחקות? אתה לא אוהב אותי יותר?".

וקצת קולטורה:

לך שיש צואר לבן,

ולי סכין מעשת,

זמיר ומשי - לך, בתי מרזח - לי.

ואם ביום ארור

תפלי אלי נכבשת -

זעקתך תטבע בשאגת קולי.

כי איך אוהב - דעי:

כמו פנתר דורס את

קרבן תאוותו בשצוף קצפו מפיו -

ממחבואי דמי אקפוץ, חיה פורצת,

ובין מלתעותי תדעך נשמת טרפי.

לא אכירך אישה,

כי בך אוהב אחרת -

את זו שבקרבך גוועה ולא ראית.

היום לא את -

צילך רודף אחרי, הפרא,

לשים כבלי תרבות על אהבה פראית.

הנה, הנה תרצי

ותהססי מדעת

מה עז יותר - דמי או דם נעים זמירך...

בכל צבעי קשתך

אל חץ אוני נוטה את -

בכדי!

לא אלכד, רק פחד אסמירך!

דיממתי את אפך? -

סילחיני, המחושקשת,

אני ואת - זרים, הרפיני בשבילי.

לך שיש צוואר לבן,

ולי סכין מעשת,

זמיר ומשי - לך, בתי מרזח - לי.

אלכסנדר פן.

כמו בכל פעם שאני קוראת את אלכס (כך אני קוראת לו, ביני לביני), אני נאנחת לעצמי, "אח, איזה גבר!", ועיני מצטעפות. אבל איזה גבר? שיכור, אלים, מכה, כן כן, אבל חושרמוטה פואטי, איך, איך יביא פרחים אחרי שיפרק אותה במכות...

כנראה זה בדיוק הרווח שבין פנטזיית האונס (שדווקא אין לי, חן חן) ובין המציאות. לפנטז על גבר שידמם את אפי זה דבר אחד, להיות מוכנה במציאות לגבר כזה? משהו אחר לגמרי.

יצא לנו לדבר פעם על עובדת היותי פמיניסטית? (ולמה אני שומעת את אלי ואת 48 ממלמלים, כל אחד מתחת לשפמו הפרטי, "פמיניסטית בתחת שלי"?). לא לא, אני לא מיליטנטית, מעולם לא שרפתי חזיה (איך תמיד מגיעים להתנצלות הקלושה הזו?), ואני לא חושבת שכל משגל הטרוסקסואלי הוא בעצם אונס. פמיניסטית חמודה כזו, לייט. טוב, לא כזו לייט, מידיום.

כשאני שומעת מישהי אומרת את המשפט המטופש, "אני? אני לא פמיניסטית בכלל", בא לי להסתובב ולשאול אותה, "מה זה אומר? שאת פחותה מגברים? שאת לא מאמינה שמגיע לך שכר שווה על עבודה שווה? במה מתבטאת העובדה שאת לא פמיניסטית?". אפילו עשיתי את זה כמה פעמים. בדרך כלל זה סתם ביטוי של נשיות מתפנקת כזו, שבא לשאת חן בעיני גברים. משהו מעדות "אוי, אני כזו אישה קטנה ואתה כזה גבר חזק וגדול" (עיני עגל נחוצות להשלמת העניין).

אבל אני יכולה להבין למה נשים שהן באמת פמיניסטיות טובות בהתאם לכל קריטריון אפשרי לא אוהבות לשאת על גבן את ההגדרה הזו, היא מאוד לא סקסית.

יש תחום אחד שקשה לי אתו במיוחד, וזו זנות. לא, אני לא חושבת שזנות צריכה להיות לא חוקית. למרות שאני יודעת שרובן המכריע של הזונות מגיע מרקע מאוד בעייתי, אחוזים גדולים מהן נאנסו לפני שבחרו במקצוע הזה, וכחלק מעיסוקן חלקן נאלצות להתמודד עם אלימות ואונס, עדיין, אני חושבת שזכותה של אישה בגירה לבחור למכור את גופה. הייתי רוצה לבטל את הסיבות שגרמו לה מראש לבחור את המקצוע הזה, אם הדבר אפשרי.

אבל למרות הליברליות שלי, בגלל כל הסיבות שמניתי למעלה, הטענה לפיה זנות היא מקצוע ככל מקצוע היא טענה מטומטמת. אני לא מצליחה לחשוב על הרבה מקצועות בהם אונס, אלימות והשפלה חברתית הם חלק אינטגרלי מהעניין.

לכן כשקראתי את המאמר הזה, היה לי קשה להתמודד עם הכתוב בו. לכאורה, כתבה אותו אישה בגירה, שזכותה המלאה על גופה בלתי ניתנת לערעור בעיני, והיא נשמעת נבונה למדי, למרות הטענות השחוקות. אבל כמה התקוממתי לגלות, בשל תשומת הלב של ב.  לפרטים, שכנראה הוידוי של אותה "דגנית" לא נכתב על ידי "דגנית", אלא על ידי אורי קציר (שימו לב בצד, לרשימת "פרסומים נוספים"), שככל הנראה, מעולם לא היה אישה, או עסק בזנות, מה שהופך את הדעות שהוא מביע בטור הזה לפרובוקציה זולה במקרה הטוב, ולשקר גס במקרה הרע.

מה היה קורה אם אדון קציר היה מפרסם את הטור הזה כדעותיו של גבר? סביר להניח שדעתו לא הייתה מתקבלת, בשל העובדה שאין לו מושג ירוק על מה הוא מדבר. מה הוא עשה כדי לתת משנה תוקף לדעותיו האישיות? בחר לשקר ולהציג אותן כדעותיה של מישהי שעובדת כזונה. ותראו איזה יופי, כמה תגובות שתומכות בו יש שם, לא מקסים? ומה התוצאה? אלפי קוראים שעכשיו מרגישים בטוחים ברעיון לפיו זנות היא ככל מקצוע אחר, עובדה, זונה פמיניסטית כתבה על זה.

היום היה לי שיעור במבוא לתורת התרגום. אני אוהבת את המרצה, ד"ר ניצה בן ארי, יש בה משהו מעורר יראת כבוד. היא נראית בת קצת יותר מ-50, מטופחת, בסגנון אירופאי, תמיד עם עגילים ומחרוזת חרוזי אלמוג, אודם מעודן, יציבה של שיעורי באלט בילדות, תנועות ידיים מרהיבות, וקול כזה, שכולם מקשיבים לו, אפילו שאולם ההרצאות גדול ואין בו מיקרופון.

היא דוברת לפחות ארבע שפות, מתרגמת מכולן. היא זו שתרגמה את "ברלין אלכסנדרפלאץ", ואת "חמדת". היום ניסיתי להבין מה סוד הקסם שהיא מהלכת עלי, ואני חושבת שהבנתי – היא מייצגת איזושהי רב-תרבותיות אינטלקטואלית אמיתית, שהולכת ונעלמת מהעולם. כמה אנשי אשכולות מסתובבים בינינו? אנחנו הולכים ומתמקצעים, ומבינים המון על דברים זעירים, ושוכחים שיש תמונה גדולה יותר. כבר אין כמעט השכלה רחבה, של אנשים יודעי ספר, שירה, אמנות, נגינה.

אנשים כמוה גורמים לי קנאה עזה. לפני כמה שיעורים היא ציטטה שיר, ושאלה, "מישהו יודע מי כתב את זה?" ומשיפולי הכיתה מישהו ענה, "וודסוורת", ואני רציתי להטיח את הראש בכיסא. גם אני רוצה ככה, להיות מסוגלת לצטט בקלילות, מהזיכרון, את הפתיחה של האודיסאה, בתרגום של טשרניחובסקי כמובן, בהגייה אשכנזית.

בשנה שעברה לקחתי קורס על טריסטראם שנדי. עכשיו אני מנסה להבין מאין הייתה לי החוצפה, להגיע, בלי שום רקע ספרותי, בלי שום ידע תאורטי, ולחשוב שאני יכולה לכתוב סמינר על אחד הרומנים המשפיעים והמורכבים ביותר שנכתבו. רק לקראת סוף הקורס, שהיה מרתק, הבנתי שקפצתי כאן הרבה מעל הפופיק, לא עשיתי את הסמינר, אבל הרווחתי המון ידע. אחד המאמרים שקראתי על טריסטראם שנדי נקרא:

Tristram Shandy and the Tradition of Learned Wit

והוא דן בכך שבעבר, במאה ה-18, 19, אנשי מעמד הביניים, או האצולה, היו מאוד משכילים. היה להם ידע כללי במגוון רחב של תחומים, ולא יכלת להיחשב אדם תרבותי לולא ידעת לצטט כמה סונטות של שייקפסיר, או לזהות ספרי מופת. הסופרים הניחו אז מראש את קיומו של קהל בקי.

האם היום אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להניח את קיומו של קהל בקי? אפשר לגדל אנשי תרבות בחברה שמעריצה התמקצעות? יש מקום לגדל אנשי תרבות בחברה כזו? ואם נוותר על זה, מה נקבל? אנשים ששיא הסיפוק האישי שלהם יהיה דגם חדש של פאלם פיילוט? 

קראתי את הפוסט הזה, של המגא-בלוגר שכתב פוסט מטא-בלוגי על הנובו-בלוגרים, וליבי, ליבי גאה. איזה פאקינג כתיבה, איזה בהירות, פלאס שנינות, ואיך הכניס לסו-קולד מתיימרים משכונת הצמרת, ממש, שיגעון בגנון.

ועל מה מתלונן האדון המגא-בלוגר? על זה שנובו בלוגרים מעיזים לכתוב על דברים, שהוא, שהפריח את שממת הבלוג העברי שכח כבר מזמן. מה לו ולהתלבטויות על רמת חשיפה? הוא הרי פתר את הבעיות האלה כשאנחנו, אלו שחלב בלוגם עוד של שפתיהם, עדיין בזבזנו זמן ב...(מסמיקה) פורומים! רחמנא לצלן.

ואללה, יש נושאים שאחרי שנכתבו, בייחוד על ידי זקני השבט, אין טעם לכתוב אותם עוד. ולמה? כי המגא-בלוגר משתעמם מזה. מעניין אם ריקי כהן, שאותה הוא מכיר מהריל לייף (זו עברית הדבר הזה?) מרגישה מחויבת להפסיק לשרך את דרכיה, ולכתוב נושאים שרלוונטיים לדעת חכמינו.

כאן אני מדמיינת את פאפא המינגווי, תנצב"ה, יושב, רובה ציד בידו האחת, מקטרת בפיו וצלצל בין אצבעות רגליו, ואומר בעוז, "זהו, אני כבר כתבתי על ציד, אף אחד לא יכתוב על ציד יותר!", כשהוא צודק, הוא צודק! ואני, נובו-בלוגרית פוחזת, מגרדת בראשי ותוהה, האם יואיל המגה-בלוגר ויתן לנו, תינוקות שנשבו, רשימת נושאים אסורים לכתיבה? כאלה שהוא וזרח ברנט כבר סיכמו בינם לבין עצמם?

ועוד תהיה אחת עולה במוחי הריקני, כל הקטע הזה של זכויות פז"מ, לא עובר אף פעם? הייתי משוכנעת שאחרי הצבא זה נגמר, ופתאום מתברר לי, שגם בבלוגיספרה יש זכות ותיקים? האם עלי לחשוש שמא יעירו אותי באמצע הלילה כדי להכין קפה לאחד הראשונים? ואולי הוא עוד ירצה שאקציף לו החלב או משהו, לא יודעת איך עובדות זכויות הפז"מ כאן, בחיי.

והטרונייה הזו על ההם, שם, בפנטהואז, "כי יש שם כמה מאוד מאוד משעממים, שלא לומר טרחנים ומלאי קשקושים ". הניחוח ענבים חמוצים עולה באפי? לא, חס ושלום, הוא רק רוצה ששם, בדירות היוקרה, האיכות תשתפר.