לשאוף לנשוף

סוף השבוע האחרון עמד בסימן מחול. בחמישי ראיתי את סרטו ההו כה מדובר (אני משוכנעת שבחוגים מסוימים מדברים עליו) של אלטמן, "הלהקה", ובשבת נלקחתי למופע המחול "ממותות". אבל פרה פרה.

הסרט? למי שיש סבלנות לסרט שמורכב כמעט כולו מקטעי בלט קלאסי, בלי עלילה כמעט, זה סרט מעולה. יש משהו בבלט שנורא צובט לי בבטן. אולי כי אני חיננית כגור פילים מסטול, או כי אפעם לא שלחו אותי לחוג בלט, ואני, יש לי אישיות של בגף גוף ורוד וגרבונים לבנים, ללא ספק בכלל. שלא לדבר על נעלי בלט ורודות, כאלה עם גומי, שעד היום, איך שאני רואה אותן, מייד אני מדמיינת את עצמי בטוטו מתנפנף. השלמות שהגוף יכול להגיע אליה, הזרימה המושלמת של התנועות שמושגת במאמץ סיזיפי, החיים למען שתי הדקות של מחיאות הכפיים. רקדני בלט תמיד נראים לי כמו יצורים נעלים, שלא חיים באותן ספירות כמוני. אז בסרט הזה היה הכל, אבל מי שלא אוהב בלט, שידיר רגליו, הוא יסבול מההתחלה ועד הסוף. בחיי שאין שם עלילה. הט' אומרת שמכיוון שבדרך כלל אלטמן עושה סרטים על המון עלילות, הפעם הוא החליט לעשות בלי שום עלילה, אז בממוצע זה מסתדר. קטונתי.

כל זה הייתה הקדמה מייגעת ל"ממותות". חברים, נהרין שוב עשה את הבלתי אפשרי, והוא ניתק בין מחול, והדבר הזה שקוראים לו, נו, אה, כן, מוסיקה מאסטרו! היו במחול קטעים שלמים בלי מוסיקה. אני מניחה שאני באמת לא מבינה מספיק במחול כדי להעביר ביקורת, אבל זה לא אמור ללכת ביחד? ליצור איזושהי חוויה סינרגטית? (כבר שנים אני מחפשת הזדמנות להשתמש במילה הזו). אני בכלל לא רוצה לדבר על הפיג'מות המגעילות שהרקדנים לבשו, או על זה שזה מופע שגם הקהל נוטל בו חלק. אני מתעבת מופעים שיש בהם מקום לקהל. מרגע שמתחיל הקטע המפחיד הזה אני נכנסת לחרדה איומה שמא יקראו לי לבמה, ואני אפעם לא יודעת מה הכי יותר עדיף: לא להסתכל עליהם? ליצור קשר עין? למות? להיקבר במקום? אבל כל זה היה כאין וכאפס לעומת הרגע המביך של הערב...כשהרקדן השמנמן (בבלט קלאסי זה לא היה קורה!) שלח את היד לפתוח את הריצ'רצ' של הפיג'מה שלו, פצחתי בתפילה נואשת, "אבי שבשמיים, תעשה שהוא יורד את זה רק עד המתניים, ווקשה, אם אני יקרה לך, תעשה שיהיו לו תחתונים מתחת". ממתי מונדייה משתין עלי? לא רק שהשמנמן התפשט ערום לגמרי, הוא גם לא היה יהודי!

עכשיו, להווה ידוע שאני שרלילה ציונית למופת. הזדיינתי רק עם יהודים, אפילו רק עם ישראלים, ואת הזובים הלא נימולים היחידים שראיתי, ראיתי במקלחות במסיבת הטראנס בהונגריה. שם הייתה גם בעיה עם הגודל, אבל מדובר היה במי הפשרת שלגים, ואני בחורה רחמנית הרי. אבל כאן, מולי, בלי מי הפשרת שלגים, עמד זובי (טוב, לא ממש עמד, אבל בהחלט היה בדרך לשם) של גבר שאני לא מכירה, ובמצבו הטבעי.

מה אני אגיד לך אדון קיפוד חורפי, הנימוק שאחותך נתנה לעשיית הברית מקובל עלי לגמרי, והוא תופס ככל נימוק אחר.

(אבל אני בכל זאת חייבת לציין שיש משהו חמוד בזה שלזין יש כובע)

1. אם אשכח את זה, ואת זה, לא יהיה לי למי לבוא בטענות מלבד לעצמי.

2. זה שאני השתניתי לא אומר שכולם השתנו במקביל.

3. רגשות הם אף פעם לא מקור למבוכה, העניין הוא מה עושים אתם.

4. שלב א': לדעת מה אני רוצה. שלב ב': לנסות להשיג את זה. שלב ג': לא לשקר לעצמי אם זה לא הולך.

5. לנסות לצמצם למינימום את כמות השקרים שאני מספרת לעצמי.

6. לא כולם יאהבו אותי וזה בסדר גמור.

7. אלה שאוהבים אותי עושים את זה בגלל סיבות מצוינות.

8. לחייך יותר, הרבה יותר.

9. יש מספיק כאב בחיים, הוא יודע למצוא את דרכו אלי גם אם אני לא אחפש אותו.

10. העבר שלי הוא חלק ממי שאני היום.

נושאים שאסור לי לכתוב עליהם:

1. הט' אמרה לי להפסיק לכתוב על הבעיות התזונתיות של שולי וטל, ואמרה שאם אני אהיה ככה כשאהיה אם, היא כנראה לא תהיה חברה שלי.

2. הנבון אמר לי להפסיק לכתוב על הבעיות הגניקולוגיות שלי, וזה מצער, כי יש לי סיפור קורע מצחוק לספר בתחום, אבל הנה, אני בחורה צייתנית, את המחאות שלכם תפנו לנבון, שהוא יתמודד

אני אומרת לכם, הצורך הזה לכתוב פוסטים בראש לפני שהאירוע באמת קרה יעלה לי ביוקר מתישהו. אתמול היינו בהופעה של עמיר לב, שאירח את ברי סחרוף, המלך. אני אוהבת את סחרוף כבר די הרבה זמן, אבל אף פעם לא ראיתי אותו בהופעה. בקיצור, הפוסט היה אמור להתחיל ב"שמישהו יעצור את משלוח ההזמנות לחתונה של גדי טאוב ושלי, אני מבטלת אותה, החלטתי להתחתן עם ברי!", ואכן, כשברי עלה לבמה מלמלתי לעצמי "וואו" זעיק. אין ספק שמעבר לכישרון שלו, האיש נסיך. רזה, אצילי, עם האף הנישרי הזה (סיפרתי פעם על הפטיש שלי לאפים נשריים?), והשיער האפור, גגגררר. אבל בחינה מדוקדקת של הברי גילתה ש...הוא לא מזדקן כל כך בחן. ההופעה הייתה מצוינת, אני חושבת שזו ההופעה הכי טובה של עמיר לב שהייתי בה. השילוב בין שניהם היה מעולה, אבל לא, אני לא מבטלת את החתונה עם הטאוב, שמישהו יודיע לו.

אתמול הייתה לי טראומת בלוגיספרה קטנה, מהדברים האלה שקורים כאן מדי פעם לאנשים כמוני, שאיפשרו לחלק מהאנשים כאן להיות חלק מהחיים האמיתיים שלהם. היות ואני במצב רוח הגותי, התחלתי לחשוב כמה אנחנו מפותלים כאן אחד בשני, איך נאמנויות צולבות מסתבכות זו עם זו, כי יש את ההוא שמתחיל עם כל הבלוגריות (ואני, אני, שומו שמיים, ידעתי לבעוט לו בתחת כבר בשיחה הראשונה, אני פשוט צריכה ללמוד לתת לרציו לשלוט בי יותר, רק טוב זה יעשה), ויש את ההוא שקודם יצא עם מישהי ועכשיו נהיה ידיד שלי, ויש את זה שידיד שלי כבר הרבה זמן, אבל הוא גם אקס שלה, מה שמצריך ממני הפרד ומשול זהיר, כי שניהם חשובים לי. וככה, בזהירות, לתמרן בין עבר מתמשך של אנשים יקרים לי, או לחתוך כמה שיותר מהר ערפדים רגשיים, כי אני צריכה את האנרגיות שלי לאנשים שאני אוהבת, לא לקשרים ריקים.

מוזר העניין הזה. פעם כשמשהו היה נגמר, הוא היה נגמר. נגיד, משמו אינו חלק מחיי בשום צורה שהיא. הוא גר בעיר אחרת, אין לו חברים משותפים, וברגע שהזוגיות שלנו נגמרה, הקשר התנתק לגמרי. זה הרבה יותר בריא ונעים. וכאן אני מוצאת עוד יתרון בגישת הכנות שנפלה עלי (פאצ', זה עדיין בשליטה, בחיי) - אם אני יכולה להגיד למישהו בפירוש מה אני חושבת עליו, זה מבטל לגמרי את הצורך במסכת של תככים ורכילויות. אני אומרת לכם, זה סטארט-אפ פצצות הכנות הזו, אני מקווה שזה יתפוס.

שלשום לינק אלי הוביל אותי לבלוג חדש, "ירוקות", ושם מצאתי התייחסות אלי, לאקסיביזיוניזם שלי. גם זה הביא אותי לחשוב (כל החשיבה הזו תעשה לי קמטים איומים) - הדברים הכי גרועים שקרו לי בחיים קרו בגלל שקרים והסתרות. כולם חושבים שיש להם סודות מה זה מדהימים, שהעולם יקרוס אם מישהו ידע עליהם.

כשהדיכאון שלי אובחן בפעם הראשונה, כמעט בכיתי מרוב הקלה: יש לזה שם, ועוד יותר טוב: יש לזה תרופה. קשה לי להסביר כמה העובדה שאפשר לקרוא למפלצת בשם ולהסתכל עליה מקטין אותה. באותו רגע החלטתי שזה לא משהו שאני הולכת להסתיר. יש לי עיניים ירוקות, אני מצחיקה, אני אוהבת לקורא, ופעם בכמה שנים אני צריכה להתמודד עם מפלצת שחיה בתוכי. אלה החיים.

אותו דבר עם וסטי שלי (אופס, נבון, לא תכעס, אני לא הולכת לפרט!), קיבלתי כמה מיילים מבנות שעברו את זה, או שחברות שלהן עברו את זה, ובהם עצות מצוינות, שמות של אנשים שיודעים לטפל בזה, וסתם עידוד, שזה יעבור (וכאן אני אומרת המון המון תודה לכל מי שכתבה, נורא מנחם לדעת שאני לא לבד). ואני אומרת, אולי נפסיק לפחד כל-כך מהסודות האלה? אתם באמת חושבים שהם כאלה מבישים? הם מבישים כי אנחנו הופכים אותם לכאלה. אם הייתי בוחרת להסתיר את הדיכאון הוא לא היה מטופל עד היום, והיה הופך למקור נוסף של פחד, שלא יגלו, במקום להיות עוד משהו שהוא חלק ממני.

אני חושבת שלמדתי שבמקרים מסוימים, בית מזכוכית יכול להגן הרבה יותר מחומות בטון (אני הורגת את עצמי כשאני נהיית לירית).

אחרי שתבוא אלי, תטביע בי סימן, ועוד אחד, בלילה ארוך שאחריו אתעורר כשאני שלך, אקום ואסתכל במראה הגדולה שבחדר השינה (יש לך מראה גדולה בחדר השינה? מה זה משנה, אדמיין אחת), ושם אראה את הגוף שבאותו לילה נברא שוב, בשבילך. אראה אותו דרך העיניים שלך, עור מסומרר מהקור שמחוץ לשמיכה, סימנים אדמדמים יהיו במקומות בהם נקודה מסוימת הובהרה יותר בתקיפות. אחייך לעצמי, כי הם שם.

אחר כך אלבש פיג'מת פלנל תכולה, ואתגנב בחזרה למיטה. אתה תנהם, תתאים את עצמך אלי, תגניב לי יד מתחת לפיג'מה, כף יד גדולה תאחז שד קטן, פטמה תתמולל בין שתי אצבעות. לישון.