לשאוף לנשוף

אתמול בלילה קברתי את הראש בכרית כשהעוזרת הסתובבה בסלון ועשתה את הדברים שהיא עושה, ואז היא צעקה לגנן שהסתובב בחוץ שאוי ואבוי לו אם הוא יעשה אבק. מייד הזדקפתי במיטתי, ותהיתי שמא זה אומר שסוף סוף הפכתי לרוזנת.

מנקה? יש. גנן? יש. ציפיתי שהמשרתת האישית שלי תיכנס לחדרי ובידיה מגש ועליו תה וקרואסון, במקום זה העוזרת צעקה עליי, "יאללה, תעופי כבר מהמיטה, אני רוצה לגמור וללכת הביתה!".

בחיי, כבר אין שום כבוד לאנשי אצולה במדינה הזו!

נורא נורא חשוב: כידוע לכולם, או שלא כידוע, זה לא ממש משנה, אני סובלת מכולסטרול גבוה. עוד אחת מהירושות המעולות שקיבלתי מהוריי, כמו הסנטר הנסוג, הנטייה להשמנה דווקא באזור הבטן, וקוצר ראייה טראגי. לא מזמן קראתי על תכונות הפלא של שמן זרעי ההמפ, שמכיל חומצות אומגה ועוד כל מני דברים שאמורים להפוך אותי לבחורה בריאה ומאושרת. אי לכן עשיתי מעשה, ורכשתי בקבוק שמן זרעי המפ (למקווים: לא, אין בזה THC). הכול טוב ויפה, חוץ מבעיה אחת חמורה: השמן מגעיל. זאת אומרת, אני די בטוחה שכל שמן אחר שהייתי שותה ממנו כף ליום היה מגעיל אותי באותה מידה, אבל אין מה לעשות, זה פשוט דוחה, ואני לא רוצה לדבר על הגרעפסים שזה עושה אחר-כך, כי אני בחורה עדינה.

הם אומרים שאפשר לתבל בזה סלטים ובעצם להשתמש בזה לכל דבר שמשתמשים בו בשמן בצורתו הקרה, אבל אני שונאת סלט.

בקיצור, אם מישהו טס לארצות הברית, אני דורשת שיביא לי כמוסות של שמן המפ. תודה.

סתם הרהור: לא מצחיק שכולנו, גם אלה שמצויים במערכת יחסים עדיין ממשיכים לצפות שאצל אחרים זה איכשהו יהיה מושלם, ומתרגזים כשזה לא כך? אז לא, זה לא מושי מושלם, וזה גם לא צריך להיות. נכון שתמיד הבטיחו לנו שהם חיו באושר ועושר, אבל גם כשיש אושר ועושר, יש ימים בהם הנסיך טרוד ולחוץ, וימים בהם הנסיכה אינה נופת צופים, וזה לגמרי בסדר.

מסקנת השבוע: אם אינך כוכב רוק, יצר הרס עצמי מפותח זה דבר מאוד לא סקסי.

רגע של הארה: אני רבה עם אנשים מאותה סיבה שאני עושה קעקועים, כדי להיות זו ששמה את עצמי מחוץ לקולקטיב, ולמנוע מהקלוקטיב את האפשרות לדחות אותי. כואב להיות בנאלית.

אני לא מסוגלת לכתוב מה שבאמת מעיק עליי. זה קשר לאמונה המוצקה שלי שמילים יוצרות מציאות, וצריך להיזהר במה שחושבים, במה שאומרים, במה שכותבים. זו תקופה לא פשוטה, שבעקבותיה יבוא שינוי. אני כבר יודעת שכל שינוי הוא לטובה, תמיד, אבל בדרך-כלל לפני שמגיעה ההבנה שהשינוי הועיל, יש שלב מעבר שבו אני סובלת יסוריי לידה מחדש.

הייתי רוצה לדעת להיות מסוגלת לקבל שינויים יותר באהבה. לדלג על השלב המתפתל שחייב לבוא לפני שאני מצליחה להבין ששוב השארתי מאחורי נשל, וכל החלפת עור שכזו מקרבת אותי יותר למי שאני רוצה להיות.

האמת היא שגם כאן יש התקדמות: פעם התנגדתי לשינויים בכל הכוח, בצרחות קללות ובעיטות, הייתי נאחזת בציפורניים בעולם הישן שלי ומתמלאת טינה. אז זה לא שעכשיו אני לא יכולה להגיד שהשינוי שעומד לבוא משמח אותי, אבל אני בהחלט סקרנית לראות מה יקרה, ומה מחביא הנשל הבא.

אין מה לעשות, החיים, גם כשהם מסריחים, הם חומר טוב.

אתמול ישבתי עם הדיווה, וכמו במקרה של ארוחת הדוגמניות, הבנתי איך נשים כוסיות מדהימות נשארות כוסיות מדהימות: הן פשוט לא אוכלות. הדיווה טוענת שזה בגלל שהיא לא אוהבת לאכול, ואני עדיין מנסה להבין איך אישה שאומרת שהיא אוהבת סקס לא אוהבת לאכול, אבל לא לשם כך התכנסנו.

איכשהו הגענו, כרגיל, לנושא החביב עלינו, זוגיות, ואז הדיווה אמרה משפט שתקוע לי בראש מאז, "את לא יכולה לצפות שמי שהתאהב בך כשאת X ימשיך להיות מאוהב בך אם תשתני ותהפכי ל-Y". לא צריך הרבה יותר מזה, רק איזה משפט שמהדהד במקום הנכון. חשבתי על מערכת היחסים שלי עם משמו. כשהוא התחיל אתי הוא התחיל עם מישהי שהייתה בחורה מצחיקה, עצמאית, אינטליגנטית, ואף מוערכת בחוגים מסוימים (נו, מה אני מבלבלת ת'מוח, הוא התחיל אתי בימי השיא שלי בבנניה). תוך כמה חודשים הוא מצא את עצמו עם אישה מתוסכלת, דכאונית, שראתה בו בעיקר תורם זרע משובח, למרות שחשבתי שאני מצליחה להסתיר את זה. אני אעצור כאן לשנייה את ההלקאה העצמית הזו: לא הייתי האשמה הבלעדית בהרס מערכת היחסים הזו, נראה לי ששנינו היינו שם כי בעיקר נורא רצינו שזה יצליח, לא כי התאמנו. כשבנינו את הזוגיות שלנו לא ממש ראינו אחד את השני, אלא פוטנציאל של משהו שלא ממש התקיים.

הדיווה טוענת שאסור לנוח, אפילו לרגע, ואני לא יודעת אם היא צודקת או לא. השאיפה המרכזית של רובנו היא שיאהבו אותנו כמו שאנחנו, והיחידים שיזכו לראות את השאיפה הזו מתגשמת הם אנשים שמגדלים כלב. כל השאר נדונו לתסכול מתמיד בכל מערכת יחסים. ההורים לא אוהבים אותנו כמו שאנחנו, איך אפשר לצפות לאהבה כזו ממישהו אחר? אבל כמה מותר למשוך את החבל? נגיד שבן הזוג (ההיפוטתי, אני שומרת את המהמם רחוק מהדיון הזה) התאהב בבחורה X, מה זה אומר על בחורה Y? אנחנו הרי משתנים כל הזמן, אז מה, זוגיות היא בעצם ציפייה לקיבעון? אולי כן, אני לא יודעת. מניסיוני, תקופות ההתפתחות הנפשית הגדולות קורות דווקא כשאני לבד. נורא קשה לי להיות בזוגיות ולשמור על מרכז אוטונומי יציב, הרבה יותר נעים לשקוע לתוך הרכות הנוחה של כורסת הטלוויזיה. אבל הרכות הנוחה, היא לא מות האהבה? או בעצם, איך שומרים על המתח בין לבין? מצד אחד אני רוצה שבן זוגי יחשוב שאני סקסית ומדהימה, מצד שני, נורא נוח לי להשתין בדלת פתוחה, ואני לא מאמינה שאפשר ליישב את שני הדברים האלה. תשוקה דורשת מסתורין ומסתורין דורש ריחוק.

נניח שאני מחליטה לשמור על מידה של מסתורין, זה לא דן את מערכת היחסים למידה לא מבוטלת של חוסר כנות ורדידות רגשית? אז בסדר, כנות זה נורא נורא חשוב, וואלה, אבל גם לשמור על מסתורין זה נורא נורא חשוב, לא? ואולי אפשר גם וגם? להיות מאוד כנים ועדיין מסעירים? אבל אז זה אומר שיש חזית אחרת שאסור לנוח בה, למשל, לי אסור להיטפש. אז אני יכולה לוותר לעצמי בסעיף הכוסית המהממת, אבל אסור לי לוותר בסעיף החתירה לידע. או שאולי צריך מתישהו לדבר על החוזה בצורה כנה - וכנות היא אחד הדברים הכי מפחידים בעולם.

לינק א': רחלי שבי, שהיא גם הומואופטית, גם אמפטית וגם מאוד מוכשרת, מייצרת תכשיטים מקסימים, ותורמת את ההכנסות לאיזו אגודת בעלי חיים. לא שאגודת החיות עמדה בראש מעיניי כשקניתי ממנה תכשיטים, אבל אם אפשר גם להתקשט וגם להועיל, מי אני שאתלונן?

הנה לינק לפליקר שלה, שורו, הביטו וקנו:

http://www.flickr.com/photos/rakheli_shabi

לינק ב': כוכבות לפני ואחרי ניתוח פלסטי, מובטחות שעות של עונג מרושע:

http://www.awfulplasticsurgery.com/archives.html

לינק ג': מוזטל, תחזור, אני סולחת לך על הכול!

לא לינק:

אני כבר יודעת לסרוג כזה שמעבירים את המסרגה מקדימה וכזה שמעבירים את המסרגה מאחור. ברגע שאני אפסיק לקבל התקף חרדה בכל פעם שנופלת עין, אוכל להכריז על עצמי כסרגנית מומחית.

עדיין לא לינק:

יכול להיות שאני לא יורדת במשקל מכיוון שבאמצע כל צעדה שאני עורכת מחכה לי ארוחה דשנה?

לגמרי לא לינק:

אני די בטוחה שידידי נ' מצטער על הרגע בו הוא גילה לי שיש לו רגישות למזון כלשהו. מאז, כמו פולניה מהגהנום, אני נוזפת בכל מלצר שמעז להציע משהו שיש בו את הדבר ההוא. אני כבר מרחמת על ילדיי העתידיים.