לשאוף לנשוף

ואולי אני עושה כל כך הרבה התעמלות כדי להיות בטוחה שהגוף שלי עדיין קיים?

אתם מכירים את זה שאתם מתקלחים ומתארגנים נורא מהר, כי אתם נדרשים בחנות של ההורים שלכם, ואז, כשאתם מגיעים לחנות אתם נזכרים שאתם רעבים, ושנורא בא לכם פיתה עם זעתר? (5 נקודות)

ואז, אחרי שקניתם את הפיתה עם הזעתר פגשתם במדרחוב את אימא של ח', שהיה בשכבה שלכם, ושוחחתן קלות, וכל השיחה היא הסתכלה עליכם קצת מוזר? וכשחזרתם לחנות התבוננתם במראה וראיתם שאחרי המקלחת נמרחה לכם סמכטה על המצח ומרוב שמיהרתם לא שמתם לב שהיא שם, ושהאמא המסכנה של ח' נאלצה לדבר אתכם כשמרוחה לכם סמכטה על המצח?

לא, לא שזה קרה לי, אני סתם שואלת.

נורא התרגשתי כשידידי היקר ב' התקשר להזמין את הט' ואותי לערב השירה בציבור החד שנתי שהוא וי' עורכים. התרגשתי התרגשתי, אבל זכרתי להזהיר אותו. השמיעה שלי זהה באיכותה לראייה של חפרפרת. טוב, זה לא הקבלה ממש נכונה כי חפרפרות עוורות ואני לא חרשת, אבל האיכות, האיכות...

ב' היקר אמר ששטויות, כולם בטח ישירו יותר חזק ממני ואף אחד לא ישים לב לזיופי הענק שלי.

ביום שישי התייצבנו, הט', העוגה שאמא שלי אפתה ועיטרה בסרטים חמודים ("אמא, למה קישטת את העוגה בסרטים?" "מה זאת אומרת? הם הומואים, יש להם חוש אסתטי." האישה כוכבת, אין ספק בכלל) ואני בביתם של ב' וי', ואחרי שקצת שתינו והתמנגלנו בחן קיבלנו שירונים והתיישבנו לשיר.

בהתחלה קצת התביישתי, אני באמת שרה איום ונורא, אבל ככל שהערב התקדם הביטחון העצמי שלי התגבר, ובשלב מסוים מצאתי את עצמי שרה במלוא גרון (מודה, הייתי קצת שיכורה כבר) כשאני משוכנעת שהתגברתי על החרשות המוזיקלית ושאני שרה נורא יפה.

האשלייה התנפצה כשי' רטן ואמר, "אני רוצה שכולם ידעו שאני נורא מרוצה מזה שאני מצליח לשיר כמו שצריך למרות שאני יושב ליד אריאלה. שאין לי מושג מה היא שרה, אבל זה בטוח לא מה שכולם שרים."

וכך נגדעה קריירת הזמרה שלי חמש דקות אחרי שהתחילה. חבל, דווקא נהניתי.

שתי המלצות תרבותיות:

"על היופי" של זיידי סמית, פשוט ספר בן זונה. אני יכולה להכביר מילים על היכולת שלה לאפיין דמות בשתי מילים, על העין הנדירה שלה לאבסורד וזיוף, על ההבנה העמוקה שלה בבני אדם, אבל חבל. אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה ובאופן אבסלוטי. לכו על זה.

"בוראט" הלכתי אתמול עם אחי, וכשנגמר הסרט כאבה לי הלסת מרוב צחוק. אני מדברת על צחוק בלתי פוסק. ברון-כהן מצחיק בצורה שקשה לתאר. הסרט מביך לפעמים כי הוא תופס אנשים בקלקלתם, אבל זה מאפשר לראות כמה דקה המסכה התרבותית שאנשים עוטים על עצמם. היסטרי לגמרי.

יש לי בעיה עם הוראות. החל מהשלב השני בהוראות יורד לי תריס על המוח, טוינק, בום! ואני מפסיקה להבין. מי שממש מכיר אותי יודע שאין טעם להסביר לי שום דבר. מה שמספיק מעניין אותי אני אלמד לבד, או איכשהו אדע לספוג את זה בצורה שמתאימה לי.

בגלל זה אני לא מצליחה להפנים שזמן * מהירות = דרך. ברמה המודעת אני מבינה את זה, אבל כשאני צריכה לחשוב משהו שקשור איכשהו לנוסחה הזו, נגיד, כמה זמן רצתי אם רצתי 3000 מטר במהירות של 8.5 קמ"ש, אני מייד צריכה עזרה. לא רק שאני צריכה עזרה, אלא שיש שני אנשים בלבד שאני סומכת על האינטליגנציה שלהם מספיק בשביל לעשות את החישוב הזה, הט' ואוריאל. כל אדם אחר עלי אדמות מבחינתי לא מוסמך לחשב את זה, וזהו. מצד שני, אני נורא מתפעלת כל פעם כשהם חוזרים אליי עם תשובה. זה נראה לי ממש נס הזמן.

נכון שאצנים מדברים על זה שיש מין zone כזה שנכנסים אליו וכשכבר נמצאים בתוכו אפשר לרוץ לנצח? שקר גס. ריצה היא עינוי צרוף מהמכה הראשונה של הרגל על המסילה עד הרגע שאני מאטה את המכונה ל-7 קמ"ש כדי לחזור לנשום. זה מבחן ארוך ומעיק בסיבולת. לדחוף עוד קצת. להתעלם מהזיעה שנוטפת לתוך העיניים. לשמור מכל משמר על קצב הנשימה. לשאוף דרך האף, לנשוף דרך הפה, ושוב, ושוב, ושוב. שיעבור שליש המרחק שהקצבתי לעצמי, ואז החצי, ואז להתחיל לספור לאחור. לרמות את עצמי, תמיד לרמות, "אני אפסיק לרוץ כשהשעון יראה דקה עגולה." אבל אז השעון מראה דקה עגולה ומד המרחק מראה מרחק לא עגול, אז "אני אפסיק לרוץ כשאני אסגור עוד 100 מטר." אבל אז השעון לא עגול, וחוזר חלילה. לקראת הסוף אני מורידה את הנגן ונותנת לקצב הריצה להשתלט על קצב הנשימה. רגל רגל שאיפה, רגל רגל נשיפה. ואם אני לא אעצור עכשיו אני בטח אמות, אז אני אמשיך עוד 100 מטר, כדי להוכיח לעצמי שזה לא יהרוג אותי.

אבל ה-zone הזה הוא שקר גס. רק אשליית האנדרופינים שמשכיחים כמה סבלתי. אותם אנדרופינים שדואגים שעד מחר בבוקר אני כבר לא אזכור את הזיעה המעוורת, את הריאות המתכווצות, את הלב שעולה ל-100 אחוז תפוקה, אותם אנדרופינים שכבר עכשיו עושים לי חשק ללבוש בגדי ספורט ולחזור לשם, כי כל מה שזוכרים זה את הרגשת ההישג המטורפת בסוף.

אמור להיות כאן איזה משל נמשל, נראה לי.